הבוקר נכנסתי למשרד, המזכירה מחייכת אליי, ומברכת אותי. "בוקר אור".

"בוקר אור" חייכתי בחזרה, "נו, מחזיקה מעמד?" שאלתי.

"עייפה" היא נאנחה, פניה שמוטות, כמו לאחר לילה קשה. בערך, דומות לפנים שלי אחרי מעט מדי שינה.

גיחכתי בשעשוע, "זה התינוק, אה? בחור ספורטיבי, לא שאני יודע, אין לי ילדים, אבל חכי עד הלידה. אז אין מה לדבר על שינה בכלל"

המזכירה צחקה, באנחה של מי שמכירה את התרגולת, אחרי שתי לידות לפחות, והנהנה בהסכמה. נפניתי לפינת הקפה ואז הסתובבתי אליה "תגידי, רוצה קפה?"

"לא, תודה. כבר עשיתי" היא מרימה את הספל המלא להראות לי.

"אחד סוכר, נכון?"

"ב-רור" היתה התשובה.

גיחכתי: "איך ידעתי, הסטטיסטיקה גורסת שכל הבנות אוהבות אחד סוכר בדיוק..." (כן, אפילו בנות הריוניות).

האנקדוטה הזו לקוחה כבר מהפוסט הקודם (אגב, עדכנתי אותו בתוספת קטנה, לכו תבקרו, תעלו לי את הרייטינג קצת J). נכנסתי לקניון אתמול, לא יודע, לחפש משהו בסופר פארם. בזוית העין רואה דוכן אדום, נדמה לי של בית הספר הזה לאנגלית וולסטריט או משהו כזה. איזה מכללה לאומללים שלא למדו אנגלית וצריכים לשפר את היכולות שלהם ("לדברליץ"). לא ממש שמתי לב מה בדיוק בגלל הסינון האוטומטי במוח.

ליד הדוכן אני קולט את הבחור שעומד שם מסתכל על הקהל, מחפש קורבן אומלל להתנפל עליו. אני כבר מתכנן לעצמי איך אני עוקף אותו, שלא יעלה עליי, אין לי באמת כוח לכל האלה שרק מנסים למכור לך משהו, אבל ליבי ליבי עליהם מצד שני כי הם ממש חייבים להתפרנס כי השכר הוא מינימלי בטירוף, השעות לא שעות והם חיים על הבונוסים על כל לקוח שגם כך הם קטנים – ואני יודע מה זה לחפש עבודה בשכר זעיר, תאמינו לי. זה שאני לא מתאים לזה - זה כבר סיפור אחר.

וכך הלכתי לעברו, כמו שהיתה לי ברירה, הוא ישב על מיקום אסטרטגי. קלט אותי בראדאר שלו, וניגש אליי עם עיתון מקופל בידו, מתכוון להתחיל בדיבור מהיר, למכור לי את המניות של וולסטריט ג'ורנל או משו.

נאנחתי "לא תודה," פלטתי במהירות תוך כדי צעידה, "האנגלית שלי בסדר, לא צריך קורסים לשיפור האנגלית".

הוא הסתכל אחרי גבי הנעלם במבט המום.

הוא בכלל רצה למכור מינוי לידיעות אחרונות...

ולסיום: מתוך תכתובת ביני לבין אחד הבוסים בעבודה:

אני עובר על מפרט מע"צ לעבודות סלילת אספלט בכביש, ובמקביל על המדריך למתכנן הכבישים, גם של מע"צ. אלה שני מסמכים שונים שמתכתבים ביניהם כמו שבול ומעטפה מתכתבים ביניהם. ועליתי על איזה סתירה, שהמפרט מאפשר שני סוגים שונים של חצץ בתערובות אספלט – עשוי מבזלת או מאבן גיר, והמדריך למתכנן מזכיר רק אחד. אז שאלתי את הבוס במייל הפנימי (בעריכה קלה):

"אשמח להיוודע אם צריך להתחשב גם באגרגט (חצץ) מבזלת כתערובת אפשרית. בנוסף, מי קובע – המפרט או המדריך למתכנן?".

ומה הבוס ענה לי, ששיעשע אותי מאוד בהומור הדק שלו?

"בעיקרון, ניתן להשתמש בתערובת גם באגרגט מבזלת. המפרט הוא המכריע.

אם כי – אם לא תהיה הנחיה במדריך – המתכנן לא יתכנן תערובת בזלתית..."

יום טוב שיהיה לכולכם