היום כשנסעתי ברכבת מת"א לחיפה, התיישב מולי חייל והתחיל מייד לאחר ההתארגנות, לצחצח את נעליו במשחת אינסטנט – כלומר לקחת, לסובב, ולמרוח על הנעל. העיקר לכסות שלא יראו. הבטתי בו בביקורת קלה. כשהייתי בצבא, נהגתי לקחת את הנעל, לשבת יפה מאוד על המדרגות, לשים בצד את ה"קיווי" השחור ומברשת צה"לית. התחלתי בניקוי הנעל עם פלנלית. כשהלכלוך ירד, עברתי בתנועות צחצוח מיומנות על עור הנעל. משזו השחירה, בחנתי את האיכות בעין ביקורתית, והוספתי עוד שיכבה, שייראה לא סתם שחור, אלא שחור מצוחצח. ויש הבדל.

לא שהרס"ר שלנו דאז, צבי ארזי (או ארצ'י, כפי שנהגנו לקרוא לו) הקפיד בקטנות כאלה. אחרי הכל המסדר אצלנו נערך רק אחת לחודש או חודשיים בכלל. עשר דקות כדי לצאת ידי חובה כלפי התקנות הצה"ליות ולהוכיח שאין מקום הנמלט מאימת פקודת מטכ"ל ויהיה המקומבן כמה שאפשר. בכל זאת, להסתובב באזרחי כל יום ולנקר עיניים לשאר חיילי הבסיס הירוקים (בתרתי משמע) זה לא הכי יפה.

נדתי בראשי, מבקר את עצמי על השלילה. הרי אם היתה אמורה להתקיים ביקורת רס"ר בשניה האחרונה – בוודאי הייתי עושה כמו שעשה אותו חייל. מכאן מה לי להלין על האופן הבזיוני בו ראה את הפרוצדורה? אבל זה היה ברכבת, שעה מראש, מה פה צריך אינסטנט? ועל כך היתה הביקורת שלי.

הרהרתי אם זו אינה מטאפורה לחיים שלנו. שגדל פה דור אינסטנט ואנחנו מעודדים אותו באינסטנטיות הזו כי זה נוח לנו מאוד. אינסטנט חיתול, אינסטנט קפה, אינסטנט ערוץ הופ, מיליון דברים. וכשיש לכלוך, במקום לנקות אותו, רובינו מטייחים על גבי הלכלוך, ומשהטיוח נעשה מלוכלך, אנו מטייחים אותו שוב ושוב. בסוף השכבות מצטברות להן עוד ועוד.

ומה הפלא אם כן, שאנחנו נעשים חולים מכל הלכלוך? שאנחנו יוצאים חרא אנשים מכל הלכלוך שמצטבר מתחת, שלא ניקינו באמת?

(אגב, המטאפורה ניתנת לקישור לכל כך הרבה דברים בחיים שהעדפתי לא לכתוב כבר על מה היתה המטאפורה אבל אני לא אקשר אותה לדברים פוליטיים, ואני אוסר על כל קישור פוליטי).

ולסיום: יום ראשון של שבוע ניסיון של חיים בת"א עבודה בחיפה. נראה איך זה עובד ונקווה לטוב. יהיו עוד פוסטים בהמשך. הבטחתי, והבטחות צריך לקיים).