זימים זה איבר בדג, ליודעי הביולוגיה, ולדג, אני מניח, מזמן קוראים אמור, מסקנה: דיברי זימה זה לא קשור לדג בשם אמור  (ותודה לבחורה שהצביעה על הדמיון לשאלה בפסיכומטרי)

אבל כמובן שזה, ילדים, לא פוסט  בענייני זימה (את זה אני משאיר לדואטינקה שמאשימה אותי שאני משלם שכר רעב של 100 ש"ח לילדים שלה כדי שיצאו לבלות בלי להציץ לנו לחדר כל פעם מחדש. דואטינקה, זה נקרא קפיטליזם, כוחו של כסף על הייצר, או קניית שקט תעשייתי כדי לעשות ילדים נוספים ולשלם להם עוד יותר)

אז ככה. התיאוריה הקיומית שלי טוענת שיום שישי זה יום אחלה כי מחכים לו כל השבוע, ושבת זה היום גרוע כי חושבים כבר על יום א'. אבל בשבת קרו כל מיני דברים, דהיינו מסיבת יומולדת בעיסקת קומבינציה לאיזה שלושה ילדים במשפחה, מה שאמר שאמא גררה אותי לבית של הדודים. תארו לכם בית פולני (האימה, הו, האימה!) אבל הסתבר שהאוכל היה מצוין. חצי דאגה.

יוצאים למרפסת, הילדים משחקים שם, ואני בחולצה קצרת שרוול ומתחת לזה בכלל טריקו צמוד כשהרוח נושבת, עושה שויץ שלא קר לי, שואל אותי הילד הקטן "לא קר לך?" ואמא מהנהנת בחיוב, פולניה למהדרין. לו זה היה תלוי בה הייתי מזמן תקוע וחנוט בסוודר כבד פלוס פליז, ולא משנה שאפשר להתבשל בזה, העיקר הבריאות.

אני צוחק בשעשוע "חח, לא, אני גדלתי בצפון, בחיפה, כמה כבר קר זה יכול להיות? ואתה נולדת בדרום"

(כן, בטח, כשאתה בחיפה, תל אביב זה דרומית לחיפה J)

"אבל קר מאוד!" אמא אומרת

"תראי, אני הסתובבתי על החרמון במכנסיים קצרים ובחולצה קצרה, מה יכול להיות יותר מזה?"

"פעם אחת זה טירוף, בפעם השניה אפשר כבר להצטנן" היא חוזרת בטיעון נגדי.

(מה שנכון)

וככה נשארתי על המרפסת, כשרק נעשה לי קר יותר, אבל אני גאה, אני חיפאי גאה. אין אפס. יוצאת בחורה החוצה, מסתבר שהיא הבת דודה של הבעל של בת דודתי, והיא גדלה באיזה מקום שצמוד לנהריה. המצב רוח שלי ירד בברומטר, מישהו גר עוד יותר צפונה, הלך לי הרקורד הצפוני.

ולמרבה הבושה, היא היתה לבושה יותר חם ממני. ככה, מתחילים לדבר, לפתח שיחה. עשתה תואר בדקדוק עברי, וככה, מחליפים חיוכים, צוחקים, מדברים. שואל אותה בקז'ואל כזה איפה הבעל עובד, איך נפגשו וכאלה, והיא להפתעתי מסמיקה, אומרת לי "האמת שנפגשנו באינטרנט". אני מחייך, ומשם זה גולש לסיפור די מעניין, קורות החיים וכאלה. היה דווקא מעניין לשמוע את הסיפורים, והשיחה זרמה בנועם. החוכמה היא לדעת לשאול, להתעניין, להראות ענין, ולהתמקד במשפטי מפתח שמאפשרים התקדמות הלאה – שלא כמו בבניינים באוויר כאן

ואני שואל: מה זה מוכיח כשנפגשים דרך האינטרנט? שזה אפשרי? שזה לא שיגרתי? בעיתונים טוענים דווקא שהאנשים נשארים תקועים בבית, אז יש יותר נטייה לקשרים דרך האינטרנט.

אז לסיום: לאמא יש נטייה לנדב אנשים בלי לשאול אותם – וזה הוביל לויכוח כשהיא ניסתה לשכנע את אחותה שאני אוריד להם את הזבל – אמרה "אולי ש... יוריד את הזבל? זו שקית די גדולה". אני העפתי בה מבט זדוני כזה שאומר "חכי חכי שנצא החוצה ואז נוציא את הכביסה המלוכלכת", אחותה אמרה שלא צריך, נשארים אצלם עוד אנשים וכשהם ייצאו אז ייקחו איתם. אבל אי אפשר להזיז פולניה מדעתה (אמא), היא מנסה לשכנע את הפולניה השניה – אבל גם היא בלתי אפשרית להזזה מדעתה, מאבק פולנים. בסוף לחשתי לאמא בלחישה יחסית די רמה ש"אין טעם לשכנע את.. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה". מה שגרם לאחותה להרים את הראש במבט מנצח, של שביעות רצון. באוטו אמרתי, בזמן הנהיגה "תגידי, לא מקובל לשאול לפני שמנדבים? לא הייתי אומר לא אבל הנימוס מחייב.." וככה התחלנו להתווכח ורק יצא לשנינו מצב רוח רע.

מה שהזכיר לי שקראתי באיזה מקום שהבעל כל פעם שהוא התעצבן הוא שתק אבל השאיר לאשתו מכתב שאומר בלי כחל וסרק מה הוא הרגיש. אשתו ענתה לו בכנות לא פחותה במכתב נגדי מה היא חשבה והרגישה, וככה הם יישרו את ההדורים כשכל אחד מסביר את העמדה שלו בסיטואציות מסוימות שלא אמרו מה הם חושבים ומראה לשני מה הוא חשב. אני בעד הגישה הישירה – להגיד כבר ולהוציא את הכל החוצה, אם כי בחדרי חדרים, אם כי לפעמים בעד גישת הבעל. תלוי באיזה סיטואציה. חשוב להגיד מה אתה חושב, ולא לחנוק את זה, אבל גם לא לבייש את בן הזוג שלך.

אז שיהיה לכם שבוע טוב.