טוב, נראה שאני בדיוק כותב פוסטים כשאף אחד לא קורא אותם כי מי ער כבר בשעה כזו מוזרה כמו השעה בה הם מתפרסמים, ועוד אני צריך לקום מחר בשבע וחצי (מי מתנדבת להעיר? – הס פן תעיר ;-)   ) בלי קשר לזה שלוקח לי זמן לקום. פוך זה דבר מגונה מאוד!!! צריך להוציא מהחוק. קשה לקום ממנו..

אז זהו, נעדרתי מהבלוג זמן רב יחסית, במונחים של ישרא, והבלוג קצת צבר אבק אבל אני מתכוון לנער אותו. מה שקרה זה שהיו לי ספקות ושאלות בקשר לזהות האינטרנטית שלי – מול זו המציאותית ולגבי מה אני באמת רוצה מישרא והם התעוררו בעקבות התפתחות של קשרים וירטואלים. לא אגיד שהספקות האלה נעלמו בין לילה אבל משהו בכל זאת קצת התבהר והחלטתי לזרום הרבה יותר בנינוחות ולשאול פחות שאלות. כששואלים שאלות מקבלים עוד שאלות בחזרה וזה תהליך שכבר הפך למאוס. התוצאה הלא סופית של השאלות שלי היא שקיימות שתי זהויות שלי – זו בנט, וזו במציאות. שתיהן כבר מתחילות להתמזג לאט לאט, אם כי התהליך לא ברור. ההרגשה היא כאילו קודם היו שתי זהויות נפרדות אבל עכשיו לפעמים מופיעים במציאות אספקטים של הזהות הנטית, ובנט – אספקטים של הזהות המציאותית. מבלבל למדי ואני אחסוך כאן את השאלות וההסברים המיותרים. בקיצור – יהיה טוב. ואני מקווה להפגין קצת יותר נוכחות בבלוג כמו גם להגיב סוף סוף לבלוגים.

אז רציתי לכתוב על זה שהצבא עכשיו מחפש איך להיפטר מאיזה 200 אלף קופסאות לוף (פורסם ב"ידיעות" שבוע שעבר). מילא שהוא מחפש או שהחיילים שלנו כבר התחילו להתפנק בקייטרינג ומה לא – בדיוק עברתי לפני כמה זמן בבסיס שלי לברר על המילואים וכאלה, ומצאתי שקיבלנו פתאום קייטרינג וחדר אוכל. בהחלט שיפור בתנאים. רק מה שהפתיע אותי היה שצה"ל נתן לוף לפלסטינים הכלואים והם אהבו את זה.

זה נשמע מוזר. פלסטינים אוהבים לוף? אבל שיהיו בריאים, מה שיותר מוזר זה שקצינים בצה"ל אומרים "הם מתים על לוף אבל יש גבול כמה אפשר לתת להם לאכול אותו"

לא שאני גזען אבל למה שלא נייצא את הלוף לרשות הפלסטינית במקום לחפש למי למכור אותו במחיר מוזל. הם במילא אוהבים את החוויה הזו, שמוכרת לכל חייל באשר הוא, ולמילואימניק באשר הוא. דווקא אני שייך לאלה שמתים על הזבל הזה, יש לו טעם מעניין ביותר ותמיד אפשר לעשות ממנו חביתה עם כל מיני דברים (תבשלו אתם בשטח באימון סדיר). אז אחתום את הנושא במילים ת.נ.צ.ב.ה לוף יקר, ליווית אותנו מ-56' תודה על הכל, עכשיו נמכור אותך למרבה במחיר.

רציתי כמובן גם לכתוב על סיפרות נשים אירוטית. אני מודה, נפל לידי הספר "מועדון האהבות של רחוב אמסטרדם" והיה לי קצת זמן אז עלעלתי בו וכמעט שנחנקתי באמצע. אם זה חומר של בנות, אז סימן שהבנות האלה חושבות בצורה קצת לא קונבנציונלית. הנה פה ציטוט אקראי בשליפה (הציטוט המקורי של תאנים בשלות הוחלף עקב בחילה של קוראת) "מטה הקסמים נכנס ויוצא ופרפר המשי בולע ומוציא אותו", ושאר קישואים וירקות ופרפרים שיכורים ודימויים. תגידו לי שאישה נענית לדימויים כאלה??? אני כבר רגיל לרומנטיקה בשליפה מהכיס כמו השוואות של אברי האישה לנופים, או לאלמנטים ערטילאיים וכאלה, אבל שרביטי מלכות, ירקות ומערות חשוכות? שאלוהים ישמור.

מצד שני, כמו שהעירה מישהי "לא על כולן זה עובד ככה"...אני מצדי – חומר של בנות, שיישאר לבנות.

והיו כמובן עוד כמה דברים אז רק בקטנה לפני הסיום כיוון שאני מת כבר לישון:

א.      היה סופשבוע בהחלט מצוין. פגישה שהיתה כבר צריכה להתקיים מזמן – וטוב שהתקיימה והסתבר שהתוצאות בהחלט היו טובות. אמן, יהיה טוב.

ב.      המצב בלימודים עדיין חרא. צריך לעשות הרבה סידורים. בזמן האחרון אני מגלה שהיומן שלי רק מתמלא בפגישות עבודה, לימודים, תרגילים להגשה, תורים לפסיכולוג ושאר ירקות. אפילו השבוע הבא התמלא בכל מיני דברים (מזכיר לי למלא את היומן. אי אפשר הכל בראש). לפעמים אני מרגיש כמו לוליין שמשחק בכדורים שנקראים "זמן" ו"רצונות", מה שגורם להרבה דברים להיות דינמיים מאוד. האמת? אני דווקא די אוהב את התחושה הלחוצה הזו, למרות שהפסיכולוג הזכיר לי שזה יכול גם לגרום לאולקוס בטווח הארוך. אני רק מת לגמור את התואר הזה, למצוא חברה שיהיה לי טוב איתה (וגם לה, מן הסתם) ולעבור את הסילבסטר בשלום. עדיין לא סגור לי מה קורה בסילבסטר. :-s

ג.        אפרופו, מה אתם עושים בסילבסטר? תוכניות פרועות?

ד.      עוד שבועיים החלטתי לעשות סיור בחנויות קעקועים. בא לי אחד כזה על אמת הזרוע. נראה לי אני אנסה קודם אחד זמני לשבוע, ואז אם ימצא חן ויהיו תגובות טובות אז נעשה קבוע (ומאוד בזהירות ועם הבטחות עדינות שאם זה כואב אז לא לי יהיה לא נעים...)

ה.      עוד יגיע עדכון נוסף על כל הדברים שלא הספקתי להגיד כאן. ראו בזאת רק חלק א'.

ד"ש לכולם, ושיהיה שבוע אחלה לגמרי.