צר לי שלא יכולתי להגיב לתגובות לפוסט האחרון או לעדכן מאז שפורסם. הלך לי המחשב, אללה ירחמו, תוך זמן קצר מאז ולקח לי קצת זמן למצוא את הלאפטופ שהחבאתי מפחד שיגנבו לי את הענתיקה הזו אם תהיה פריצה, וכנראה החבאתי אותו טוב גם מפניי עצמי (זה מה שקורה כששוכחים איפה שמת אותו...). הייתי בוכה אם זה לא היה מצחיק אבל גם המטען הוחבא בנפרד, מאותה סיבה (כמו שלוקחים לאוטו איזה חלק הביתה  )

טוב, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול, אז יאללה, לבשל! אודרוב יא שף. אז יא ג'מעה, ברוח המזרחית לאחרונה, מילה של שייח', תשמעו סיפור ואח"כ תמצמצו שפתיים ותגידו סובחאן אללה, השבח לאללה, אין עוד סיפורים כאלה היום!

וסיפור שהיה כך היה. כידוע אני מחפש דירות שותפים בימים אלה. ראיתי מודעה על דירת שותפים בת"א, קרוב לסנטר. הרחוב במודעה משך את תשומת ליבי משום מה. בקיצר, מין הון להון, הלכתי לראות את הבית, את הדירה ואת השותפות (מודה, זה לא בושה לחשוב על שלישיה, גם אם זה עם השותפה היוצאת. זה יותר בושה שהשייח' עבדכם לא יודה בזה שגם לו יש יצרים מגונים, ירחם אללה ) 

הגעתי למקום. וואללה, מה אני אגיד. מה פתאום דירה, מערת עלי באבא! בחורות מקסימות, יושבים במדאפה (חדר האורחים) לראיון, מגלגלים שיחה, לומדים כל אחד עם מי ומה יש לנו עסק, שחלילה, להיכנס לאברבנאל פרטי, או להכניס אברבנאל לדירה. עבדכם, כמו שאתם יודעים כבר, נואש לדירה, וכך מפעיל את חיוך המאה וואט (ועוד 10%) , מספר על עצמי, מקנח בשרשרת של סיפורים משעשעים שקרו לי בדרך לשם ובאנקדוטה שתיכף אספר הלאה. הקהל שבוי, צוחק, משועשע, ואני חושב שזהו, נתתי את השואו אוף הרגיל ושזה בכיס שלי. קצת יקר אבל השייח' מוכן להיות לארג' בשביל מערת עלי באבא.

אחרי זה חוזר הביתה, למאהל (יותר נכון, הבית מבטון). ויוצא לי לדבר קצת עם אבא שלי על כוס קפה עם הל, שיהיה חזק. יושבים ומדברים. אומר לו בנונשלנטיות "יא אבא, היום הייתי בדירה זו וזו במקום זה וזה". הבחור מתרגש, מה זה מתרגש, כמעט אוחז בחזה. אין מילים בלקסיקון. אומר לי "יא שייח', יא חמאר, יא בן שלי, אתה חייב להשיג את הדירה הזו. רוטשילד יעזור לך עם השכ"ד ואם תקבל את הדירה הזו אני מבטיח לך, מילה של אבא של שייח' " - תשמעו יא ג'מעה - "כל המשפחה מצד האבא יעלו לדירה הזו לרגל!"

ומה מסתבר? כשאבי עלה לארץ לפני כך וכך שנים, הוא סוג של "אומץ" וגר אצל הדודים שלו במה שהיה אז ת"א הקטנה. כעבור זמן הדודים יצאו ונשארו רק הוא והבנות שלהם, שהיו כמו אחיות עבורו. יא ג'מעה, שום מחשבות מלוכלכות! אלה היו שנות השישים, אנשים היו מחונכים אז. מטפחת נקיה בכיס, מחשבות נקיות כמו סבון ידיים של "אמה"! לא כמו היום שכולם בועלי נידות ואוכלי שפנים ועושים סקס בשבת בצהריים. בחורות ערומים זה חולירע לא סתם משפט, זה היה הסלוגן. בקיצר מכאן לכאן, הילדים יצאו, הדודים חזרו ואחרי פטירת הדודים, הילדים לא יכלו לעמוד בכאב הלב, ומכרו את הדירה, להתנתק מהזכרונות, והמשיכו הלאה בחייהם.

אתם מקשיבים? הסתבר שזה אותו הרחוב, אותו הבנין, אותה הקומה...וגם... אותה הדירה! והחדר שמתפנה? יא וואראדי, אותו החדר של אבא שלי, שגר שם עד שנות השבעים ככה. קולטים? איזה מדהים, נכון?

בכל מקרה, הקסם מאה וואט לא עבד (ידעתי שהיה צריך להחליף נורה ולשים עדשות בעיניים, הכחול הזה שרואים בעיניים קצת מטריד ), ההבטחות לקרן רוטשילד לדיירים נזקקים התגלו במערומן ואת הדירה לא קיבלתי, אבל מה, נשארתי עם סיפור לספר לכם 

ועכשיו חבריה, השייח' הולך לאכול, לנוח וכאלה. סבאח אל צהריים, ותבוא עליכם ברכה