אני יודע, לא עדכנתי כבר הרבה זמן והרבה מאוד דברים קרו באותה התקופה (וכולם גם מעדכנים על שמאל ועל ימין, השאולים והשאוליות באלפיהם והדוידים והדיוות ברבבותיהם), והסליחה עימכם אם שכחתי כמה מהם, שרציתי לספר אולם לא כתבתי. והסליחה עמכם אם זה יהיה טיפה ארוך.

(טוב, קל להאשים את המוזה. שניה. אני אביא קפה כדי לתדלק אותה. המסנן פלסטיק של הקומקום החשמלי בבית שבק חיים (יעני, נשבר) אז אני מאלתר בזהירות את סינון המים הלא מסוננים בזרזיף דק דרך שאריותיו... גם זו דרך לקבל פחות אבנית לקיבה. באמת, מה קרה לימים של הצבא??? מים מהג'ריקן, מלאים באבנית, חול, כימיקלים והשד יודע מה עוד, נראה לי ששידרגתי את הקיבה מנירוסטה למשהו מזהב... והנה אני פה עם הקפה ששווה זהב )

אז בינתיים זו תקופה די לחוצה – פר"ח, מבחנים, עבודה, פרויקטים בלימודים ומה לא אבל איכשהוא אני באמת נהנה ממנה קצת. יותר נכון, אני נהנה מזה שיש לי לבסוף עבודה. אמנם מרוויחים גרושים בעבודה באגודת הסטודנטים  אבל זו עבודה, עדיף מכלום וזה גם קרש מקפצה לעתיד. וזה באמת תפקיד ניהולי. אמנם לא בכיר אלא זוטר ובכל זאת יש עתים שאני מרגיש שווה לבוס שלי שאנחנו מדברים בגובה העיניים ורחמנא ליצלן הוא גם מקשיב לפעמים למה שאני מציע לו (מי אמר שמניפולציה זה דבר פשוט. צריך לעשות את זה בזהירות ולתת לו תחושה שהוא זה שמכתיב את ההוראות, מוהאהא, מי גדל בבית פולני? ). ושוב, בכל זאת תפקיד ניהולי. האמת זה היה קצת קשה כשקיבלתי מאפס, בלי לעבור בתחתית רשימת התפקידים – תפקיד יחסית רציני, אבל עם הזמן שעובר אני יוצק לתוכו תוכן ומגבש אותו יפה ולאט לאט לומד סמכות ומקצועיות בה במידה עם האנושיות והחיבור עם העובדים. מה שאתה נותן לעובדים עם יחס, מקשיב להם, מתעניין בחייהם, זוכר שיש להם ילדים משפחה וחיים, שומע מה יש להם לומר, ובכל זאת גם מראה את הצדדים הפגיעים שלך ולא מהסס לומר שפה ופה זו האחריות שלך בלבד – כל זה גם חוזר אליך כשהם סומכים עליך, מדברים איתך בפתיחות ויותר קל לבקש מהם דברים ולפעמים גם לומד משהו חדש.

קיבלתי לידי תפקיד קצת מבולגן אבל כמו שאמרתי – יוצק תוכן ומגביל את הדברים בצורה מסודרת כדי להשליט סדר בכאוס. גם התחשק לי להיות פרויקטור אז עכשיו אני מוביל, מגובה כיאות בתמיכה, פרויקט של בניית אתר חדש לעבודה שלי שעד עכשיו לא היה. מתווה ומחליט וקובע. בתקווה גם להוביל עוד כמה שינויים מהותיים בצורת העבודה. יש לי תיאבון זה בטוח. אני לא אחד שאוהב לקבל מסגרת קבועה שאומרים לך פה אתה תפעל. אני לא מת על להיות כבול בתפקיד. אוהב להוביל דברים, ליזום. לתכנן, להשאיר חותם, לדבר עם אנשים. הביצוע תמיד היה חלק בעייתי שלי  אבל אני מקווה שגם זה נמצא בטיפול. הפסיכולוג שלי אמר לי פעמים רבות שלתכנן הכל לפרטים בצורה מופתית – זה הצד החזק שלי אבל שאני גם צריך ללמוד להוביל את הביצוע בנאמנות לתוכנית במקום לחפף פה ושם לעצמי כפי שלפעמים אני מרשה לעצמי כי אני זה שתכנן . מצב אידיאלי זה לתכנן לאחרים ולתת להם לבצע את התוכנית בלי פשרות . מה שכן, הבוס שלי ראה שאני עובד קשה ורציני אז הוא בא לבד (אני לא הצעתי) ואמר שהוא רוצה להגדיל לי את היקף השעות הגלובליות למשכורת. אני מניח שמדובר בתוספת של כ-400 ש"ח. לא משהו אבל טוב מספיק. כל שקל זה טוב. יש פה עומס אדיר ואני מקנא באנשים האלה שיודעים איך לבוא בדיוק לשעתיים וללכת ושיישרף העולם . אני לא יכול. יש לי אחריות. אינטגריטי .

טוב, אז יש קצת לחץ  כי זו תקופת בחינות ולמרות העבודה אסור לשכוח שאני בכל זאת עדיין סטודנט ויש בחינות וגם הפר"ח דורש את שלו (ובאמת טיפה מוזנח עכשיו בגלל העומס האדיר בעבודה). בייחוד שבחמישי יש בחינה קשה עם חומר סגור ועוד הלאה ועבודות. אין מה לעשות. החיים קשים. וגם אין סופ"ש בת"א (או בחיפה) השבוע בגלל הבחינות. אוף. מחר הרצאת סיכום וקצת סידורים, ואז בחינה בחמישי עם חומר סגור ואני לא מוכן בשיט. לפחות המרצה הסכים לתת לנו דף פרטי לרשום עליו מה שנרצה.

רציתי לבקר ידידה שלי לפני כמה זמן, שלושה שבועות, כאילו, חברים טובים מהלימודים, והיא נשואה לחבר טוב שלי שלמד איתי בשנה הראשונה ואז עזב. היא התקשרה לפני שלושה שבועות ולא השאירה הודעה. אמרתי שויין, היא עוד תחזור, אם זה חשוב. ואז התקשרתי אחרי שבוע והתנצלתי והיא אומרת לי באמת חיפשתי אותך. אני חוששת שיש לי חדשות לא טובות. כבר חשבתי מה יכול להיות, נפרדו, משהו, אנא עארף. היא אומרת לי שבאותו יום שהיא התקשרה, אבא שלה הלך לעולמו. עמדתי שם מביט בפלאפון , זה היה בתחנת האוטובוס, אני זוכר, ופשוט בהיתי מזועזע באוויר . אמרתי תוך שניה את התגובה המקובלת – תנחומיי. ואז הוספתי, מתעשת, "תשמעי, חכי שניה אני באוטובוס, תיכף אגיע הביתה ואז אתקשר". בבית התקשרתי ללמוד את יתר הפרטים. לא נעים. הכרתי את אבא שלה טוב והוא היה אדם מצויין. שאלתי אם למרות שזה היה כבר לפני שבוע אפשר להגיע מייד להיות איתה. בגלל הסידורים שלהם בעקבות הפטירה הסכמנו על שבוע הקרוב, כלומר שבוע שעבר, נכון לעכשיו. אני מדבר איתה בשבוע שעבר ואז אי אפשר לבוא כי סבא שלה חולה בדלקת ריאות או משהו (אני מניח שהוא לקח ללב את הילד), ואז הופס ברביעי הוא איננו. מכה על מכה. נורא . אני אגיע אולי השבוע אינשאללה, לנחם. נראה לי שלישי אני אקח יום חופש.

בכל מקרה איכשהוא חיפשתי איך לפצות את עצמי על העומס ועל החדשות של הגדלת המשכורת בטיפה, וכרגיל יש לי תאווה לשופינג, שזה טוב כשעושים בעיניים אבל לא כשמוציאים את הכרטיס אשראי. במקרה נוצרה איזה קונסטלציה של נסיבות... וככה מצאתי את עצמי קונה לבימבה מתנה ליום ההולדת (במחיר מציאה אבל באמת שזה לא היה מתוכנן, ובטח לא הסכום, אז עכשיו זה צריך לחכות חודש בארון שלי ואני צריך להדק את החגורה קצת), וגם מנסה להשיג לה מחשב ומסך חדשים במקום המחשב המעאפן שלה שאני לא סובל אותו בגרוש. לא חדש אבל במצב טוב. מה אני אעשה, התקציב שלי מוגבל. אשפץ את המחשב, אחרי הכל פעם הייתי טכנאי מחשבים כשניהלתי את המחשבים של ענף שלם בבסיס שלי. אבל אחד אחד. קודם שאני אקבל אח"כ נדבר. לא יודע, לא דופק חשבון לכסף. כסף זה כלי, אינסטרומנט, אמצעי לעשות לנו את החיים טובים, לא מטרה בפני עצמה.

ובטח עוד היה הרבה מה לספר אבל זה כבר מתארך. אני אשמור את זה לפעם הבאה... (וגם כי בשעה זו יש לי הרבה מה לעשות למחר...בחיי שהימים הופכים ללילות והלילות לימים... גררר...) אז סאיונארה לבינתיים, אמיגוס. שיהיה לכם יום מעולה ו... LIVE FOREVER