אז חזרתי לי לפני פחות מכמה שעות מסופ"ש בת"א (טוב,זה נכתב במקור בשתיים בלילה) ועכשיו, אחרי שפרקתי את הקניות, והתעדכנתי במה שקורה בסופשבוע שלא הייתי בבית (אה, בשביל זה – תקראו אצל הבימבה) – תסלחו לי שניה בזמן שאני הולך לפתוח בקבוק בירה בלגית משובחת (9%) שהבאתי רק ביום חמישי מאיזה מרתף בירות (רציתי לדגום משהו חדש ) ושמתי במקרר. הייתי בת"א במסגרת העבודה בחמישי, רק כדי לאכול את הלב  שאני לא יכול לעבור אצל הבימבה אפילו לרבע שעה להגיד שלום, אלא לחזור הביתה כי היה לי לוח זמנים רצחני ועוד חשבתי שיש לי בשישי מבחן (ובסוף הברזתי ) – והנה עוד נסעתי בחזרה לת"א בשישי כדי לחזור היום, לפחות, הבוקר בשעות הבוקר הקטנות, יש דבר כזה?  תמיד אומרים שעות הלילה הקטנות...).

האמת זה קצת מעאפן שאנחנו מתראים אחת לשבוע למשהו כמו 24 שעות אבל זה מה יש, ועם זה נסתדר. אין ברירה, ככה זה כשחיים בשתי ערים נפרדות, עם מערכת חיים נפרדת לכל אחד וכל מה שמקשר זה המחשבות שלנו, טלפונים ומה לא (וכן, לפעמים אני דואג באופן לא רציונלי שהיא רוצה אנשים אחרים, כמו שגם היא דואגת לפעמים באופן דומה. אני מניח שאלה חרדות הגיוניות... כי לך תדע מה קורה בצד השני, וכאלה, אבל אנחנו מאמינים שאף אחד לא בוגד או משהו כזה).

דווקא מצאתי לי לשמחתי שהבימבה רגישה לנשיקות עדינות אבל לוהטות . מספיק ברפרוף קל על הצוואר, ליטוף עדין, בכריות האצבעות על וריד הצוואר לעבר עצמות הכתף, באופן סקסי, או אפילו נגיד, נשימה חמה זהירה באיזור הרלוונטי, משולבת בלקיקת לשון מעודנת עד לאוזן... אבל זה ברור, הרי כל הסוד בנשיקה זה לעשות אותה אירוטית עם רמיזות כבר בשבת תפסתי אותה פתאום באמצע הרחוב והתנשקנו מול כולם סתם ככה (אבל בלי האירוטיקה, רק עם הלהט ) כי בא לי, או שהצמדתי אותה לקיר סטייל גריז, משחק אותה הבחור הרע (רק בלי מעיל העור וכמות ג'ל שיער בגודל בארות הנפט של כוויית ), ומנשק אותה בלהט אל הקיר. למותר להגיד שהבימבה לא נותרה חסינה לקסמיי והגיבה בהתאם

[ועכשיו אני זה שמפרסם פוסט זימה???  ]

האמת, התירוץ לגיחה היומית בסופשבוע היה השבוע – ניחום אבלים . לא ממש משימה נעימה, אבל מה לעשות. זה גם אמיתי. זוכרים שאמרתי בפוסט הקודם שאני צריך לנחם מישהי שאבא וסבא שלה הלכו תוך זמן קצר? אז זו זו. הגענו למקום (אחרי חפוז מוקדם, הביזאריות, אבל זה בסדר, אני בחור ביזארי  ) נכנסנו ואז דבר ראשון חיבוק חם עם כל אחד משני הידידים שלי. עם הבחורה ובעלה שהוא ידיד שלי עוד מהלימודים. מכירים היטב. לבימבה היו קצת חששות אולי היא לא רצויה, כי היא "חדשה" יחסית. אבל היא הופתעה שדווקא דרשו שנבוא ביחד, כמו שידעתי שהם יגידו. רבותיי, בכל זאת, בחורה סקסית, מאממת, חכמה, נבונה, ורוסיה . אחרי הניחומים לידידה ולאמא שלה , התיישבנו לשיחת חולין להתעדכן מה ומי ומו. והיה כיף, החיוכים חזרו וגם הצחוקים. הם זוג מקסים, והאמת, גם לנו לא חסר, אגיד במידת שביעות רצון מסויימת.

עברתי בדרך באיקאה, כי התחשק לי לראות מה חדש שם, וכמובן, איך לא, גם זרקתי קצת כסף בדרך. קניתי כמה דברים בשבילי, וכמה שחשבתי שחסר אצל הבימבה ומה רע אם יהיה. גם ככה היא מקבלת שני דברים חדשים ליום ההולדת (שאגב חל בקרוב...). ליום השנה אני חושב שבקצב שריפת הכסף הזה גם לא יישאר לי כסף. מה שמרגיז זה שזה בסדר, שאני יודע כמה אני מרוויח לשעה, ואפשר לחשב כמה שעות זה העלות הכוללת ולא איכפת לי לעבוד שעות על הכסף שאני מוציא אבל הבעיה בחשבון הזה היא כרגיל, שיש שעות שלא משלמים לי כי המשכורת גלובלית בלי חשבון הוצאות . מניאקים בעבודה . אבל גם ככה העבודה עכשיו (אל תספרו) הולכת לקראת גירעון. המצב לא טוב, אז מחפשים דרכים להפיק יותר כסף ולחסוך יותר. אמנם בלי לפטר עובדים . אבל הסבירות שיגדילו לי את המשכורת, למרות שהבוס מוכן, היא קצת קטנה בגלל זה... . בינתיים גם מצאתי דברים שצריך להחזיר לאיקאה והשאלה הבאה היא בעצם מתי אני אהיה שם שוב... נראה.

דווקא הבוקר קיבלתי הערה שלצערי היא נכונה. שלפעמים לא צריך לקנות דברים כדי לעשות לאנשים שחשובים לך, הרגשה טובה או לפצות על יחס קצת מזניח – מספיק לעדכן אותם מה קורה איתך, או לתת להם דברים קטנים עם משמעות גדולה. לא שלא ידעתי, אבל ההערה הזו נפלה במקרה במקום לאור דברים בזמן האחרון. אבל מצד שני, זה שאני קונה דברים זה במידה מסויימת, לא רק לפצות אותם, אלא גם לפצות את עצמי על כך שאני מרגיש קצת אשם על הזנחה בגלל העומס בזמן האחרון .

יאללה, זמן ללכת לעבודה. לייטר. שיהיה לכם יומאחלה ויומאגניב כי אחלה עושים באהבה או לא עושים בכלל .

ומילת הגוגל היומית: זימה  (רק מה, אני בטח יוצא בתוצאה ה 123,456,789...)