טוב, אז לא אמרתי לבוס שהוא פוץ, אבל גם זה תיכף יגיע. כרגיל, חזרתי היום שוב פעם מאוחר מהעבודה. לא יודע מה. זה טימטום טוטאלי להשקיע בעבודה יותר מהשעות שמשלמים לי עליהם אבל אין לי ברירה, אני רוצה להצדיק את התפקיד שלי, את האחריות שקיבלתי. גם אם מדובר בעומס קצת "קטן".

אבל מצאתי שבעצם אני גם יודע למה הפרטנרית לתפקיד עובדת כל כך מעט שעות בשביל יותר כסף משאני מקבל – כי אני בעצם עושה חלק מהעבודה שלה! לפחות, חלק מהנושאים שהוגדרו בתפקיד. והתרגזתי כל כך על זה, שכאשר הבוס שאל אם אני יכול לברר לו משהו, אז אמרתי לו, בכיף, למרות שזה בשטח השיפוט של הפרטנרית השניה. (אגב, השכר גלובלי, בגלל זה התרעומת).

אני חושב שהגיע הזמן לקבוע ישיבה איתו, בלעדיה, ולהסביר את המצב הקיים, ואז או שאני אקטין את השעות בפועל, אחזיר לפרטנרית את המשימות שלה (נראה אותה עומדת בלוחות הזמנים שלי, לא פלא שיש לה זמן פנוי ולי אין) ואעבוד בצורה נורמלית, שעתיים ביום ונופל לי העיפרון בדיוק על הדקה והולך, ואם יש בעיות או מקרים דחופים, זבש"ם של הסטודנטים, שלא אשמים שהאגודה שלהם משלמת לי גרושים, הם יקבלו בדיוק את מה שמוגדר בתפקיד ולא פחות ולא יותר. איכפת לי מאוד מהם, ואני רוצה שהם יקבלו את מקסימום מה שאפשר כדי להצליח בקורסים, בלי קשר לזה שגם אני סטודנט אבל בדיוק בגלל שאני סטודנט, כל שקל בכיס שלי חשוב לי לא פחות.

אז או זה או שמגדילים לי את היקף המשרה בקצת יותר – במעין פשרה כזו, אני מוכן להשוות את היקף התפקיד שלי להיקף של הפרטנרית השניה שקצת יותר בכירה מבחינת הגדרת התפקיד אבל עובדת פחות ממני, וזה יספיק לי מבחינת פיצוי על האגו. כמובן שאף אחד לא מדבר על האפשרות להקטין את התפקיד שלה בגלל שחלק מהפונקציות עברו אליי (אבל אני אשמח אם זה יקרה. היא מעצבנת אותי בסנוביות שלה, נסיכת הקרח עם תחת צמוק ואגו ענק).

ודווקא היום ישבתי עם הפסיכולוג שלי, מייק, לשיחה. זה משהו שאני לא מוותר עליו, בגלל שהוא בנאדם נפלא, ואנחנו מדברים גם ככה אחת לשלושה שבועות. מעין דו"ח סיכום כזה, וניתוח. ודיברנו על איך זה שאני פשוט נהנה מהעבודה שלי, אפילו שהיא לא כל כך משתלמת – כל עוד זה לא לימודים. סיפרתי לו איך היתה לי תחושה שהבוס שלי ריכוזי מדי, תוחב את האצבעות שלו לתוך המשימות שלי ונותן תחושה מעיקה שמסתכלים לך מעל הכתף – אני מאוד אוהב את העצמאות שלי, מעין "תעזבו אותי, כל עוד אני מספק לכם את התוצאות, לא משנה איך". ומה עשיתי? בדיוק בגלל שהיה לי ניסיון של אחרים, וידעתי שרוב האנשים לא יגידו לבוס שהוא מעצבן אותם בגלל שהוא רוצה לראות ולדעת הכל ולהכתיב צורות עבודה במקום לתת להם את המרחב האישי והאוטונומיה שלהם.

אז בדיוק בגלל שרוב האנשים שותקים ואז מפתחים אולקוס ואני לא יודע מה עוד – הלכתי פשוט ודיברתי איתו ואמרתי לו בנימוס בדיוק מה הוא לא עושה בסדר מבחינתי. בנימוס, כמובן, אבל באופן ברור שהבהיר שאני מאוד לא אוהב את השיטת עבודה שלו ושאני רוצה את המרחב שלי, והוא את שלו. מעין להגיד "תוריד את האצבעות שלך מהדברים שלי!". הוא התנצל על חוסר תשומת הלב, והבטיח לתקן את דרכיו להבא. מאוד שמחתי לשמוע את זה, גם כי זה מעיד על בוס בסדר, שמודע לתקלות שלו וגם לקבל בחזרה את המרחב שלי. רוב הבעיות בעבודה זה בעיות של אגו בין אנשים דומיננטים יחסית. גם הוא העיר לי מצידו על זה שאני נוטה פעמים רבות לעבוד עצמאית בלי להתייעץ איתו קודם או לעדכן אותו, ואני הבטחתי לתקן גם את זה. הדדיות.

זה בעצם מראה כמה חשוב לדבר, לשים את הדברים על השולחן בידידות, בנימוס, אבל בלי לוותר. ככה מגיעים להבנות בין שני הצדדים כי אז כל צד מבין מה קורה אצל השני, במקום לחיות בחוסר ידיעה ומהחוסר הזה נובעות הרבה אי הבנות וכעסים מיותרים.

למעשה, דווקא נזכרתי במקרה בצבא, משהו ממש ביזארי, של שני אנשים שהיו על אותו תפקיד. הייתי בזמנו מנהל המיחשוב הענפי של הענף שלי בצבא ועבדתי מול אגף מחשבים, מעין איש קשר בינם לבין התלונות\בקשות\מענות\טענות של הענף, וזה בעידן שכל מה שביקשנו כמעט תמיד אושר, בלי קשר לכסף (הה, הימים שצה"ל היה עשיר בכסף אמריקאי...). בקיצר, יום אחד הבוס הגדול של אגף מחשבים הפיל איזה הוראה, משהו, אני כבר לא זוכר, ואמרתי לו, מש"ק קטן שכמותי,  בדיוק מה אני חושב עליו בלשון חריפה, נדמה לי שאמרתי שהוא פוץ רציני. אני לא בטוח, לא זוכר. כמובן שהתוצאה היתה ריב לא קטן שנדרשו הרבה התנצלויות והתערבות של ראש הענף ומה לא, כדי לחזור למצב עבודה תקין. אבל היה הרבה מתח באוויר, כי אף אחד לא אהב שקוראים לבוס שלו פוץ, ואני לא אהבתי שדורכים עליי, גם אם אני זוטר יחסית. לא סבלתי לבוא לשם, והם לא סבלו לראות אותי. אז מה עשו בענף? כיוון שאי אפשר היה להעיף אותי מהתפקיד כי הייתי היחיד שמוכן לעשות אותו – אז הביאו את חבר שלי שהוא ידבר עם אגף מחשבים, ואני אדבר עם אנשי הענף, ואז אעביר את הדברים אליו, שהוא יעביר הלאה. מעין טלפון שבור כזה. כל הצדדים היו מרוצים וכך נגמר הסיפור, שאני מניח כבר לא קיים היום.

וברור, שמאז הרבה מים עברו בירקון, באיילון, בקישון ובפישון ואפילו בגיחון, ולמדתי לסתום את הפה הגדול שלי ולהתבטא בנימוס ולהעלות את הדיעות שלי בצורה יותר מתורבתת ומחונכת. זה מה שבעצם תרם לשיחה עם הבוס דהיום.

האמת רציתי לכתוב פה עוד קצת על השיחה עם מייק, על זכרונות ישנים מעידן שפעם הייתי בקטע של מין זמין (ואם היה מקום, אז גם איך בדיוק היה המין) או על דברים אחרים, כמו השותף שלי בלימודים, אבל נגמר המקום בדף, אז זה יחכה לפוסט הבא. יש לי מבחן עוד מעט באחת אחר הצוהריים ואני עוד צריך ללמוד לתוך הלילה אליו, אז הסליחה עמכם, אני זזתי להכין לעצמי דפים למבחן (כן, לילה לבן, שיט, שוב פעם, ועוד יש לי פרוייקט שתקוע בצנרת – וחייב להיות מוגש בראשון. שייחנקו בטכניון).