בפעם הראשונה שראיתי אותך מול עיניי, לא יכולתי להתאפק מלהפשיט אותך במחשבותיי, להוריד ממך פריט לבוש אחרי פריט לבוש במוחי. אבל הייתי סבלני. הבטתי בך, בעינייך, מהרהר בעונג הצפוי לנו, מהרהר בדברים אשר אעשה לך.

ואת שם, עומדת ליד הדלפק, מודעת היטב לכך שאת מושכת את מבטי החושק. שמשום כך, לבשת את אותם מכנסיים שחורים אלגנטיים, המדגישים את חמוקייך. אולי זו הסיבה שהחולצה שלך מראה רמז מהחזיה הלבנה מתחתיה, מחמיאה בקו-לא קו לקימורי שדייך. אותם שדיים שאני רואה כל בוקר מול עיניי, כל פעם עוטים בבד אחר, וכל פעם מעלים בי את אותו רצון לגעת בהם באצבעות עצלות, ללטפם ברכות, לאורך עגלגלותם המלאה, להביא את הפיטמה אל שפתיי הלוהטות, ולדגדג אותה עם קצה הלשון, נוגע לא נוגע בה... אולי כן ואולי לא...

ואז את מסתובבת להביט בי. עינינו נפגשות, ואת קוראת בשלי את מחשבותיי. נדמה לי כמו את רואה את הלהבות חגות סביבנו, את החום מתגבר באוויר הקפוא. תיכף תחושי את הקרניים הנוקשות אשר על ראשי, המסמנות אותי כיצור של תאווה חייתית, של להט ותשוקה. אולי תראי כיצד עורי ניחן באותו גוון אדום טבעי, עמוק כיין משובח. אולי תושיטי יד לגעת בזנבי המשתוקק, שבקושי הצלחתי להשקיטו מלהתפתל סביב רגלי בחושניות, יודע היטב את מחשבותיי הכמוסות. אולי כן ואולי לא...

אני, כמו נדמה לי, קורא את מחשבותייך את, בעומק עינייך הכהות. גם בהן הלהבה מרקדת בשמחה, שערך השחור כעורב מסתחרר לשניה סביבך, מערבולת של נטיפי לילה קרירים, כשאת מסבה לרגע את סנטרך לעבר קול שנכנס לחדר. עורך החיוור מבריק לשניה כשקרן אור נופלת עליו בחינניות.

וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו, שעה שלבה רותחת זורמת בעורקיי וליבי הולם, הוא מה אעשה לך...

מהרהר, אולי אקשור אותך למיטה, עירומה, ואדגדג אותך עם נוצה לאורך יריכייך החטובות? ואולי תהיי שרועה על המיטה, מביטה בי במבט משועשע ומלוהט, אש מלהטת באישונייך, ואז אנשק את רגלייך כמו פרפרים שיכורים, מתקדם בנתיב עקלקל לעבר הפרח עם הצוף, אותו פרח יפהפה הזה המתחבא בצומת, ללטפו בעדינות עם הלשון. למשוך קלות, בתאווה, עם השפתיים, באותם עלי כותרת שלו ולשמוע בשביעות רצון עצמית את הגניחה. אולי במקביל להניח אצבע קלה על הכפתור הזה שהגיח לו יש מאין, בתנועות מעגליות סביב סביב, ואולי אעבור בלשוני על גופך העירום, מתווה ברכות שבילי תשוקה? אולי כן ואולי לא?

ואולי?

ואולי אני חושב כיצד חולצת הכפתורים שלך נפרמת ועפה לנחות על המיטה באי סדר, כשמעליה נערמת החולצה שלי, החזיה שלך, מכנסינו, תחתונייך השחורים, מרים אותם לשניה לחוקרם, אך את מוציאה אותם מידי במבט מצמית, שליט ומצווה, מעיפה אותם הרחק. שלא אדע כמה את לוהטת, לחה ורטובה. ואז את מעבירה יד ארוכה, אצבעותיה דקות, על חזי, מתווה חמישה שבילים קרירים כואבים, לוחצת אותי אל הרצפה בכוח על-אנושי, שפתייך מתעקלות בחיוך לגלגני קר. חזך עולה ויורד כנגד עיניי כשאת נושמת, שדייך מתנוססים בגאווה, מתחננים לגעת בהם, לחופנם. מביט בגופך, לכוד.

אה, את, כמה שאת מושכת, יקירתי. וכמה שאני רוצה להיות כבר בתוכך, לחוש את אותה מערה לחה חמה בולעת אותי, את כל מהותי, מטביעה אותי בנחשולי טירוף רטוב. אני רוצה ואני מתקמר כנגדך. מתריס כנגד שליטתך, לא אותי יכניעו, אותי! אני מכניע! אני שולט! מחייך אלייך בטירוף תאווה סחרחר. לא, הפעם אני אתן לך לנצח, ולו רק משום שאני רוצה. הניצחון שלך הוא בתנאים שלי. לא שלך! 

מחבק אותך. לוחצים עצמנו אחד אל השני, שדייך נמעכים אל חזי. החום זורם ממך אליי. לא הפעם, הפעם אני שולח יד אל עורפך, מושך אותך אליי, שפתייך פוגשות את השפתיים שלי. נוגע, עוזב ואז עט לנשקך שוב, בתנועה עצלה, הרי יש לנו את כל הזמן שבעולם...  ואולי לא?

...