אמנם רציתי לכתוב כאן בהרחבה אבל החלטתי שלא. אז רק אסתפק בכמה שורות שמביעות את אשר על ליבי כבר זמן רב.

זכורות לי השורות "אוֹדִי אֶט אַמוֹ, אֶכְּסְקְרוּצְיוֹר" (odi et amo, excrucior) שמצאתי אי פעם בספר החובה "חולית" (Dune) של פרנק הרברט ומאז נחקק בזכרוני. זה תורגם שם כ"אני אוהב אותה ואני שונא אותה ואני נקרע בסד".

השורות, בדקתי ביום ראשון, שייכות לקַאטוּלוּס, משורר רומי עתיק. והמילים המלאות הן:

Odi et amo. quare id faciam, fortasse requiris. nescio, sed fieri sentio et excrucior.

(אודי אט אמו, קוארה איד פציאם, פורטאזה רקוויריס, נסציו, סד פיארי סנטיו אט אכסקרוציור. בלאטינית אומרים את זה בדיוק כמו שזה נשמע. אני מניח שהרומאי הזקן הזה, טיטוס (על אף ששנותיו פחותות מעשרים וחמש), כבר יסכים איתי על הדיקציה)

או "אני שונא, ואני אוהב. ואם תשאלו אותי כיצד אני מסוגל לעשות את שני אלה גם יחד, לא אוכל לומר, אך אני מרגיש כך, וזה מענה אותי".

ויש לי הרבה סיבות לאהוב, אולי לא לשנוא, אבל הרבה סיבות להיות מאוכזב כי כואב לי מאוד וזה כמו משהו שרובץ לי ככה על הלב כבר הרבה זמן. וכל פעם זה צץ לו מחדש, כמו סרטן. וכל פעם אני חונק אותו ומקווה שלא יחזור. וכל פעם אני מגלה שזה מלבדו לא יעבור, ואין כל טעם בהתעסקות בנושא שנלעס זמן רב, ושהכל בו ידוע כבר ואין כל ברירות. ואז עם כל "גילוי מחודש" כזה של אותה ידיעה ישנה, הנחש שוב פעם מציץ לו בשאלה, ונושך ומכאיב עד שבא פשוט לעקור אותו מהמקום בו הוא נכרך, ולזרוק אותו לעבר סוף העולם (זה שמאלה אגב, אחרי השלט של פנייה לשירותים, אל תשכחו להוריד את המים ולשים דאודורנט). אבל אי אפשר לעקור אותו בלי לעקור את הלב עצמו.

ואני בינתיים נקרע בסד. בתקוות, בפחדים, במשאלות. ובוחר לא לעשות כלום, וחי כל הזמן בשאלה, בניסיון לבהות בעתיד מבין אלף שבילים אפשריים.

פוסט זה, הסליחה עמכם, לא רק חסום לתגובות, הוא גם סתום למדי.

עריכה מאוחרת: לבסוף החלטתי לא לחסום. האקט עצמו נועד רק להגיד שאין פה מה לשנות. זה המצב, לצערי, וככה יישאר.