טוב, מדי פעם בכל זאת שצריך באמת קצת לכתוב. בייחוד כשיש זמן עד שהמלאווח ייאפה כמו שצריך בתנור (האמת יותר טוב בטיגון אבל המרגרינה, הכולסטרול! אוי הכולסטרול...) ולא, הכותרת לא קשורה לנשיא קצב, שלא רק נבצר היום אלא גם כבודו הלך. אישית, אני לא מאמין לא לפרקליטות, לא למזוז ובטח ובטח שלא לשלוש הנשים המתלוננות, אבל מה, אממה, אני גם לא מאמין בכלל לקצב. האמת כרגיל כמו במדינה הזו באמצע, וכמו כרגיל, גם כולם מסריחים מהראש.

אבל לא בזה העניין. היום התביישתי בעצמי, דווקא בכל הדברים הלא נכונים מכל הסיבות הלא נכונות, אבל ככה זה, כשיש דברים נכונים והסיבות נכונות – אף אחד לא מתבייש להכחיש בגלוי. יש דברים רבים שאני צריך להתבייש בהם באמת אבל לא בהם נתעסק היום.

(הופסק בלילה, הומשך בבוקר. זה יהיה פוסט ארוך – עמוד וחצי בוורד, אז אם אתם כבר רוצים לעצור – תעצרו עכשיו ותעברו לבלוג אחר. כן? נדמה לי שזה אולי יהיה פוסט יותר אמיתי מכל מה ששחררתי השנה).

תליתי לפני כמה רגעים את הכביסה, בגדי חורף, בגדי קיץ, כאלה, מה שהיה בארון הכביסה ונזרק למכונה. ואז היו כמה רגעים יפים של שמש כזו, שהחורף מרמה אותנו שהנה הכל בסדר, ואז חשבתי בין אטב לאטב על אירועי אתמול. ולמה בעצם התחלתי לכתוב את השורות מלמעלה. וחשבתי אולי באמת זה לא בעיה אבל אני שונא כל כך להודות בחולשות, כמו להראות שאתה לא כ"כ שווה לכולם למרות שיש לך הרבה פוטנציאל ויכולות ומוח תכמני, אבל זה בעצם הסיבה למה כמו בסידרה "הישרדות" אני יותר מזדהה עם אלה שכורתים בריתות ומסדרים את העניינים מאשר עם החזקים והמטומטמים שעפים אחרי שהם מיצו את הפוטנציאל שלהם. סוג של מה שקרה לדינוזאורים. אבל תהיתי אם אני בעצם לא דינוזאור קטן בעצמי כשקשה לי להסתגל לסביבה.

על מה בעצם אני פאקין מדבר? התביישתי בזה וזעמתי על עצמי שכבר מלידה אני כבד שמיעה. לעולם לא יעזרו לי הנסיונות לדבר בגאווה, גאוות הדפוקים, על זה שבכל זאת, עשיתי מסלול שהרבה אנשים רגילים, ולקויי שמיעה לא יעשו בחיים – החל מבית ספר אליטיסטי, קשוח, שהדגש בו היה על מצויינות ושזרקו אותי אליו במקום לבית ספר של חרשים, בטענה של "sink or swim", ושחיתי, כי לא היתה לי ברירה, כי נאלצתי לשרוד, כי יצרתי חברים וזה ולמדתי להתאים את עצמי לסביבה, גם גמרתי אותו בהצטיינות (עאלק, כולה היתה לי בחינת בגרות 100 בהיסטוריה ועל זה קיבלתי פרס ותעודה, ותודה ליוסי שריד שהגריל אותי בבחינות וגם תודה למורה להיסטוריה שהיה קל לעבוד עליה בעיניים, כיף שיש עיניים כחולות, זה משכנע), החל מזה שעשיתי שלוש שנים צבא ביחידת מודיעין מובחרת, שירות מלא, כולל מילואים (שפוטרתי מהם לפני כחודש, עקב זה שיש יותר מדי סדירים), שהוצע לי לעשות קורס קצינים ודחיתי אותו רק בגלל שלא רציתי לאבד הטבות סוציאליות נהדרות כמו ביגוד אזרחי, תוספת פעילות א', רכבי שטח לבנים ועוד ועד היום אני אוכל את עצמי על זה, או עד שהתקבלתי לטכניון ומשם רק העניינים התחילו להתדרדר. כמו שיא של פסגה ואז מתחילה הנפילה. אולי נקודת ניחומים היתה שהתקבלתי לעבוד בפ"ת באיזה משרד במקצוע אבל זה נורא קשה, לשלב לימודים עם עבודה. חרא של סידור בייחוד שעכשיו קשה בלימודים. כי לא למדתי לבקש כ"כ יחס מיוחד. תמיד התעקשתי שיתנו לי יחס זהה לכולם, גם בצבא. ורק עכשיו כשאני במצוקה פתאום אני מנסה להיאחז בכל קש שיעזור לי לגמור את הלימודים.

ואז שאלתי את עצמי למה פתאום אני כל כך אכזרי כלפי נכים אחרים, קשה לב, מעין שם אותם על אותה הסקאלה וחושב שפשוט צריך להתייחס למי שבעשירון העליון של הסקאלה וכל השאר שיהיו מעין הלוטים. ובאותה המידה יש לי לב לשים שלושה או חמישה שקלים בתיבת הכינור של הזקן שמנגן בכינור במסדרון בתחנת הרכבת, והוא מודה לי, ואז אחרי כמה מטרים אני פוגש את הנכה, כרות הרגליים, והגידם עם יד מעוותת שמחכה ביציאה, מתפרנס מאומללותו, ואז אני מקשיח את הלב ולא נותן לו. כי הוא מתפרנס מאומללותו, וכי יש מי שמתפרנס ממנו ומנצל אותו ואת אומללותו ואני לא יודע לאיפה הכסף הולך באמת. והזקן, אינו מתפרנס מאומללותו אלא לפחות מנעים את הזמן, הוא עושה משהו, ואז עוד כמה מטרים, בצומת אבא הילל, יש לפעמים אחדים שפושטים יד ומבקשים. וגם הם לא מקבלים ממני גרוש.

אחרי זה חשבתי על השורות שהתחלתי אתמול. וכי למה אני מפחד, מתבייש ולא מוכן להודות בחולשתי? כי עכשיו אני מחפש דירות, יפה שהעירו לי על זה שאני מחפש שנה, אבל היו המון סיבות, אולי הסיבה העיקרית היא שפשוט כל העניין מחייב לא רק סבלנות, נחישות אלא גם טלפונים. ואני, למרבה הצער, לא יכול לעשות טלפונים למרות שאני יכול לעשות כל דבר אחר. רוב התקשורת שלי מתרחשת בסמסים. ולא, זה לא עולה לי גרוש. תנאים סוציאלים. בתחילה מצאתי מישהו, חבר של חבר טוב שלי, והוא עשה את הטלפונים ואז הסתבר לי שהוא מתכוון לחיות לי על החשבון עד שימצא עבודה כי בינתיים אין לו עבודה מאיפה לשלם את הדירה, דיברנו על זה, ואז החלטנו ברוח טובה שניפרד. הוא מצא בינתיים דירה ואני חזרתי לחיפה ללמוד ולנסוע במקביל. ואז מצאתי את הבחורה בוחרת הבגדים שלי ואחרי שהסיפור איתה נפל (ראו פוסט קודם), חזרתי לחפש לבד. פתחתי מודעה באתר מודעות, ואז הסתבר כמה אנשים מעוניינים להם בבנאדם נורמלי שאין איתו בעיות.

ראיתי מודעה אתמול על מחפשים שותף, השארתי הודעה אם זה עוד אקטואלי, "כן, עוד אקטואלי, תתקשר יותר מאוחר", הגיעה התשובה. זה היה בשתיים. בשש וחצי השארתי הודעה בסגנון דומה ל"זה... בקשר למודעה. מתנצל שאני לא מתקשר ישירות, יש לי בעיית שמיעה, תהיתי אם אפשר להגיע היום או מחר". במשך שעה לא היתה תשובה. שלחתי עוד אחת, ונאדה, יותר לא המשכתי. אין טעם להציק כשהמסר ברור. טוב מילא, הדירה הלכה. איך אמר גראוצ'ו מרקס, "אני לא רוצה להיות חבר במועדון שרוצים אותי", הוא אמר את זה על המשפט "אני לא רוצה להיות חבר במועדון שלא רוצה אותי". לא רוצים, לא צריך, וחיפוש דירה זה בהחלט די מאבק אכזרי כמו שתעיד קוקסטה פה (ומברוק על הדירה, אחרי כל מריטת השערות וסליחה שאני אלרגי לחתולים). וקשה עוד יותר כשאני לא יכול לעשות טלפונים, סיבה שבשלה אני מקנא בכולכם רצח.

ואז ישבתי ברכבת בחזרה ופשוט הייתי במצב רוח רע. גם הקטע עם בחורות תמיד היה בעייתי מבחינתי. בזמנו כשיצאתי לדייטים, ביררתי תמיד מראש אם אין בעיה. היו בחורות שלא היו מוכנות לאכול את זה, ומצד שני גם לא החבאתי את החולשות שלי. סוג של כנות ותמיד נתתי את המסנג'ר שלי כפיצוי על חוסר היכולת להתקשר שזה בעצם מינוס מבחינת בחורה שרוצה גם לשפוט לפי הקול בטלפון אבל גם זה סוג של קביים. בימבה לדוגמא, היתה מוכנה ועל זה כל תודתי לה שהיתה מודעת לביטחון העצמי הדפוק שלי והתוצאה בהתאם. האמת, באותו דייט כל כך הייתי לחוץ שלא ירצו אותי, אז פשוט יריתי בכל הכלים, השפרצתי המון קסם אישי, הומור, שנינות, טעם טוב וקצת חנופה, והייתי כל כך מוצלח שפשוט לכל הרוחות, קיבלתי יותר מכמה שחשבתי שאקבל, טוב, לא מאה, אבל גם תשעים ושבע זה לא רע. ואז הסתבר שהיא כבר התאהבה עוד לפני הדייט. כס. רציתי קצת להשקיע . (זה שהיא טוענת שהיה סיפור אחר זה כבר הסיפור שלה ).

נקווה שהימים הבאים יהיו יותר טובים. אגב קיבלתי שני לוחות שנה שטובים לסטודנטים, מטר על שמונים. אחד כבר הלך לצ'ר, מישהו או מישהי רוצים עוד אחד? הגרלה תיערך בקרוב בין כל השמות בכובע, אז נא מהרו להירשם).