אחד התענוגות בעבודה על פרוייקט הגמר עד שעה ארבע בערך, (שזו שעה שמשוגעים מודים שאולי צריך קצת לישון בכל זאת, לצורך הפסקה לצבירת כוחות לפני ההמשך) הוא שאתה נכנס לרכב, בא לך בדיוק סנדוויץ' עסיסי של נקניק מוקרם בגבינת צ'דר, חם וטרי, היישר מהתנור, ואז אתה דוהר בכבישים הריקים, משתזרק מפה ומשם בחריקת בלמים (הכל לפי הסיבוב), עובר ברחובות שבימים כתיקונם סואנים ברכבים ובנהגים עצבניים וחסרי כל חנייה מפה ועד להודעה חדשה, ותמיד כשיש חניה – תמיד יש גם את האידיוט התורן שבדיוק היה לפניך ובדיוק ראה את הרכב יוצא.
אבל כל זה לא היה. שקט, אפילה מוחלטת, אפילו לא היה פאב אחד פתוח לרפואה בארבע בבוקר, וכך הרשיתי לעצמי לנסוע במהירויות לא חוקיות בכלל, כאשר הרדיו-דיסק ברכב מנגן בשיא הווליום (אני מתפלא שהרמקולים לא עפו מהדלת אבל התחושה היתה של דיסקו מתנייע 
) דיסק של MTV שצרבה לי מישהי שפעם אהבתי והיום אנחנו לא בקשר כמעט בכלל, עד לסנדוויצ'יה הפתוחה עשרים וארבע שעות. חניתי מטר מהכניסה, קפצתי החוצה בצעד קפיצי והוריתי על פסטרמה מוקרמת בחצי בגט (כפירה, אני יודע, בדיוק בגלל זה הזמנתי! בלי קשר לעובדה שהיה לא רע בכלל 
).
משם כבר טסתי ביללת צמיגים הביתה עם סנדוויץ' חם וטרי במושב ליד, ארוז בעטיפת אלומיניום משובחת. בדרך עברתי ליד איזה בית שתמיד הזכיר לי איך הייתי מקפיץ לשם לפעמים את השותף למעונות שלי כדי שיעלה לחדרה של איזה בחורה למטרות התענגות הדדית. החבר היה גמד דלפון, אבל עם עיניים ירוקות וכריזמה שאני רק יכולתי לקנא בה ולבכות שאני לא יודע איך הוא משכנע נשים לארח אותו למיטתן החמה למטרות חד פעמיות ומהנות בהחלט, כי בדיוק הייתי באותה תקופה כמעט שנתיים בלי אישה (כן, מודה, קשה להאמין אבל זה קרה פעם), מצד שני למרות כל הקסם, כאמור, הבחור היה דלפון, ואני, בתור תושב העיר דאז, הייתי עם רכב, ושמחתי להקפיץ אותו לאן שביקש, כשידעתי בדיוק לאן הוא נוסע ואכלתי את הלב ותהיתי מה קורה שם כשהיא קופצת עליו ערומה לגמרי אבל זה היה קרוב ולא היה איכפת לי אז הייתי חבר טוב. נו, טוב, זה היה גם סוג של סיפוק מעוות. סוג של. ולעזאזל, גם אז עדיין קינאתי בו! . זה קטע של גברים שעוד לא התבגרו מספיק - להשוות הספקים.
ואז תהיתי איפה נמצאת היום אותה בחורה, כי אותו חבר היום כבר בדרך לחופה עם מישהי אחרת, וכרגע הוא מחפש מקום לחופה (יש כבר, האמת, זה רק עניין של מיקוח). ניערתי את המחשבות מראשי, ותהיתי מה אני עצמי אעשה בוולנטיינס הקרוב (אה, אבל לזה יש כבר תוכניות, ובאופן אירוני, ביקשתי מאותו חבר דלפון לשעבר דאז, שיעזור לי לארגן משהו, אם הוא יצליח להיות פנוי אבל הס פן תעיר, אוזן יש לקיר, ולא, אני לא מספר כלום גם אם ידגדגו אותי בכפות הרגליים! 
).
המחשבות והזכרונות רצו בראש שלי, ואמרתי רבאק, במקום לחשוב, כדאי לנהוג, וצללתי במורד הכביש בירידה תלולה במאה שלושים וחמש קמ"ש מלווים בפול ווליום של הלהיט האחרון של 2005 ב-MTV, בערך עד לפיתול הגדול של היציאה לגרנד קניון. המממ... לפני שני פוסטים היה לי וידוי על השבעה חטאים שלי (כן כן זה אני אחראי, הרעיון שלי, מצטער, הפטנט רשום ואני אזכיר לכם את זה! ) ושם הודיתי בגאווה שלי, רק שכחתי לציין שבין יתר הכשרונות המגוונים שלי אני גם בעוונותי משוכנע שאני נהג קמיקאזה מיומן (והיא היתה מרביצה לי על זה שברקסים מצויינים זה לא ביטוח חיים, כל עוד הוא לא רשום על שמה 
).
סוף הירידה כמובן נגמר בבית, עם סנדוויץ' עסיסי גדוש כולסטרול ועיתון דה מרקר שהגיע בחמש בבוקר. תענוג.
ועכשיו –אנשים, זמן לכוס קפה. שיהיה לכם יום נפלא, שלי רק מתחיל להיות מרושע כלפיי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
