טוב טוב, פוסט, כבר לא עדכנתי מלא זמן ושמעתי תלונות שלאנשים נמאס לראות את אותו פוסט יותר מדי פעמים בייחוד אנשים שעדיין עונים על הנושא החם לשעבר, כלומר, שבעה חטאים, יימח שמו, זה כבר לא נושא חם! מה שכבר לא נושא חם אז זה כמו הלחמניות של אשתקד, צריך לאכול אשתקד, לא שנה אחרי (שנה אחרי זה כבר מסווג תחת אשתקד).

כמו שפעם הערתי בתגובה "אני? טוב שאת מזכירה לי, מזמן צריך לעדכן, פשוט מתעצל לשבת ולכתוב, זה קורה כשהמוזה באה, מנפנפת לי בחזה חשוף ואז אומרת "רוצה? תכתוב!" ואז כמובן שאני רוצה (וכי מי לא?) ואז אני חייב לכתוב. זה חלק מהעיסקה. לכל הרוחות עם הנשים, איך אנחנו כל כך מפגרים שזה פשוט להוציא מאיתנו דברים רק ע"י חשיפת החזה?"

כמובן שזה גרר תגובת נאצה לכל הגברים שחושבים רק על ציצים והסתבך לסיפור מגעיל כי מי באמת רוצה להעמיק בקטע של האובססיה לציצים שיש לגברים, (לא, אל תסתבכו, זה גם יעשה לכם קטע) אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שכמעט תמיד המוזה מגיעה בדיוק בעיתוי שהיא לא צריכה, אף פעם, לאף אחד, חוץ מלאנשים עם זמן פנוי (וזו לא הסיבה שקניתי היום ב-20 ש"ח את הספר "חבל על הזמן שלך", במקום ב-88 ש"ח?)

(ועוד סוגריים, ראבק, תמיד יש משהו להוסיף, תרוצו עד ה-24.2, יש מבצע של ספרים של ידיעות והוצאות אחרות, במושבה הגרמנית בחיפה, בסיטי סנטר. ספרים עד 50 ש"ח ב-10 ש"ח, ספרים מ-50 ועד 88 ב-20 ש"ח, ספרים מ-88 ואילך נמכרים פשוט ב-30 ש"ח. פגמים קלים עד אפסיים. ניזוקתי ב-270 ש"ח על 12 ספרים. תעשו אתם את החשבון. רק מה, אממה, זה היה כבד לסחוב אותם!  מה זה פה, מחיר לק"ג??).

נחזור לחוט המחשבה. בהחלט, המוזה מגיעה ערומה בזמן הכי לא מתאים כשאני צריך לעבוד על תרגיל דחוף להגשה למחר ובטח אני אעבוד כל הלילה כי ביום ישנתי. ואתם יודעים מה הנטייה הכי נבזית שלה? לנפנף בציצים, ואז כשאתה עובד, מוציא את הנשמה ומקלל וכל זה, ואז מסיים, ושואל מה עכשיו, היא אומרת שהיא עייפה ולא בא לה לעשות לך ייצר כתיבה. תעלול מלוכלך זה . נקבות!

אז תכל'ס, עדכונים למי שרצה. שלחתי פקסים עם קו"ח לפחות לשמונה חברות קבלנות בניין שאולי ירצו להעסיק אותי, ביררתי לגבי דירות בחיפה, וניסיתי להוציא כסף מהביטוח הלאומי. בינתיים אף אחת לא ענתה, הדירות בחיפה לא רלבנטיות לפני שתהיה לי עבודה, והביטוח לא מוכן להביא לי כסף בינתיים ובדרך האמא הפולניה שלי יושבת לי על הווריד שאני אצא לה מהבית, כי היא לא רואה לאן אני מתקדם. ראבק לא רואה, היא מסתכלת רק על מה שגלוי לעין, לא על מה שסמוי מהעין ושאני מנסה להסביר לה דרך ההיגיון המחורבן שלה, ללא הצלחה, שלא תמיד אני צריך לספר מה קורה איתי ולפרט ולנמק. סוג של. היא רואה תמונה ומתאימה בכוח את העובדות לתמונה במקום לברר במקום זה מה העובדות ואז להתאים את התמונה לעובדות, סוג של "אל תבלבל לי את העובדות", אבל לך תתווכח עם פולניה שמשוכנעת שהיא יודעת הכל ורואה הכל. פלא שאני מחפש דירה ועבודה בפעם השניה, אחרי שפוטרתי, רק כדי לברוח מהבית, נשבע לכם, זאת תהיה רווחת נפש אמיתית, לא רוצה לראות יותר, מצידי שום טלפונים ושום קשר גם אם היא תהיה נודניקית שתזכיר לי שצריך מדי פעם לשמור על קשר עם המשפחה. זה שצריך – אין לי מחלוקת על זה, זה שיש לי תזכורות שמעצבנות כי הן כל כך אובוויוס, זה כבר מעצבן. סוג של דברים שהיא אומרת כל פעם מחדש חמש פעמים ואני אומר לה פעם אחת "כן, אני יודע", ואז היא משוכנעת שכיביכול לא שמעתי וחוזרת על זה חמש פעמים, מה, שאני אגיד לה חמש פעמים? יש גבול!

זהו, בטח היו עוד דברים שרציתי לכתוב אבל אתם יודעים איך זה, מה שחושבים באוטובוס, ברחוב ובכלל, ויש לך כבר פוסט שלם ומוכן בראש, ואז אתה מגיע הביתה או שקורה משהו או שיש פתאום פלאפון, הלך, טאבולה ראזה, זיכרון נדיף. דאם איט, הפסדתי כמה פוסטים טובים! יאללה, רבוטה, מחר מגישים ב-12 את העבודה ועוד אין לי כלום כתוב.