נתקלתי במאמר הנ"ל לפני כמה שבועות, ושמתי אותו בצד, בערימת הדברים שחשבתי לשתף, גם משום שהכותבת צודקת. לא בטענה שלה של "החזירו את המורים לבית הספר", שלא בטענה זו הדיון, אלא בטענה שכבר שכחנו מהי הסיבה הנכונה. ובאמת, אני מבקש מכולכם, מכל מי שקורא\ת את השורות הבאות כי תקראו בעיון את השורות שסמדר כתבה, ותחשבו היטב – גם על הדברים שלמדתם בחיים, שעשיתם בחיים, שאתם מתכוונים להעביר בעתיד – ותשאלו את עצמכם האם הדבר היה מהסיבות הנכונות? או שמא – להתחמק מענישה?

ובהמשך לכך – "זו המציאות שלנו?" תהיתי עגומות, בשיחת מסנג'ר עם בלוגרית נחמדה, שלמדתי לחבב אף שלא פגשתי אותה מעולם. בתגובה לכך, היא טענה מולי: "זה אנושי, זה לא רק בישראל".

"אולי", הודיתי, "אבל פה זה הכי מודגש. רק פה יש מומחים להתחמק מהחוק, לפרש אותו בדקות כזו, ולחפש חורים ולהתווכח ולדרוש. לא שאני טוען שהחוק מושלם אבל...", נאנחתי בצער, "הוא נועד לשם מטרה".

מה אתם חושבים? אשמח אם תוכלו לשתף אותי במחשבות שלכם, לאחר קריאת ציטוט המאמר שמובא עכשיו לפניכם בשורות הבאות:

כל הסיבות הנכונות – סמדר שיר, ידיעות אחרונות 21.11.2007

התביעה להחזיר את המורים לכיתות מפני שהשביתה האינסופית מטילה על התיכוניסטים שיעמום גדול, המתבטא במשחקים מסוכנים של סקס, סמים ואלכוהול, מוכיחה שמשהו מעוות בזווית הראייה הבסיסית שלנו. זה לא שאנו יודעים להבדיל בין רע לטוב, מה אסור ומה מותר, אבל השאלה "למה" חושפת את ערוותנו. אין לנו מושג ירוק. אפילו כשאנחנו ממלאים את חובתנו ומצייתים לחוק, אנחנו עושים זאת מהסיבות הלא נכונות.

ידיד שלי ייבא מארצות הברית גלאי משוכלל לזיהוי ניידת משטרה. כשהוא יוצא לקרוע את העיר בחברת בנו, הנהג החדש, הוא מפעיל את הגלאי ומסביר לטירון, שלשמע צפצוף האזהרה עליו להוריד את הרגל מדוושת הגז כדי להימנע מדו"ח על מהירות מוגזמת. "איזה אבא טוב אני", הוא טופח לעצמו על השכם, "השקעתי הרבה כסף במכשיר שבזכותו הבן שלי לא יחטוף קנסות, אני אחסוך כסף, והוא יחסוך מעצמו נקודות".

לא היה לי נעים להתנהג כמשביתת שמחות, אבל הערתי לו בעדינות שאבא טוב באמת היה משאיר את הגלאי המשוכלל בחנות ומסביר לנהג הטירון שעליו לשמור על המהירות המותרת.

חברה שלי, שעולמה חשך עליה כשבנה הבכור בישר לה שאין בכוונתו ללבוש מדים, נעורה לתחייה כששיחות החינוך שהרביצה בפורק העול השיגו את מטרתן: הוא חזר מהחלטתו לביים סצינה של משוגע כדי להשתחרר על סעיף פסיכיאטרי, והודיע שיתגייס לצבא. אומנם לא לקרבי – "טוב, הוא לא עד כדי כך משוגע", סיפרה, אלא ל"סיירת ניירת" הכינוי ליחידת העילית שבה משרתים פקידים העלולים להיפצע אנושות מנפילת שדכן על הרגל – אבל "סוף סוף נכנס לו השכל והוא הבין, שבלי פנקס חוגר תהיה לו בעיה להתקבל לאוניברסיטה ולמצוא עבודה".

עלם החמודות הבריא והחסון יוצא לשרת את המולדת במשרד ממוזג ועמוס תיקים. נכון, הוא יתגייס וזה מעודד, אבל הוא לא יעשה את זה מהסיבות הנכונות שהן אהבת המולדת ורצון לתרום למדינה – ביטויים שמריחים מנפטלין.

בחיי היומיום, בהיסח הדעת או במודע, אנחנו מדגימים לילדינו שיש דברים שעליהם לבצע לא מפני שיש מאחוריהם מורשת, שליחות או היגיון, אלא אך ורק כדי לחמוק מענישה. הנהג הטרי, שמתיישב מאחורי ההגה עם הורה מלווה החמוש בגלאי משוכלל, לא יפנים את המסר של נהיגה זהירה. כשסוף סוף יורשה להתניע ללא שמירה צמודה, הוא ילחץ על הגז, ולא רק חייו יועמדו בסכנה. גם החייל המצטיין, שדי מהר יקוץ במלאכת התיוק, יקפוץ על ההזדמנות הראשונה להשתחרר מהצבא. כשהדברים נעשים מהסיבות הלא נכונות, הם ריקים מתוכן ולכן קל מאוד לוותר עליהם.

זו הסיבה ששביתת המורים חייבת להסתיים. התיכוניסטים שלנו חייבים לחזור לכיתות לא כדי לצמצם את שעות הבטלה שהם שרפו בסקס, סמים ואלכוהול (כי מי שלא מבין למה בילויים אלה אינם מומלצים ימשיך בהם גם בבחינות הבגרות), אלא כדי שהמורים הטובים שעוד נותרו במערכת ינסו להעניק להם את החינוך הבסיסי, שאותו הם לא תמיד מקבלים מהוריהם.

אין לי ספק שהסיבה הנכונה אינה תחליף לתלוש משכורת מגוחך, אבל כאם לתיכוניסטית מושבתת אני מקווה שהיא תיגע בלב.