דודתי סיפרה לי, בשיחה אקראית, על נכדיה, שאחד מהם כבר בכיתה ד' והוא נורא אוהב לקרוא סיפורים של... נו, טוב, אני כבר לא זוכר ברגע זה, אבל בטוח שמשהו מנוקד ולילדים. היא נורא התפעלה מזה בעיניים נוצצות ובחיוך זוהר של גאווה בנכדיה. אני כמובן, הבעתי את הסכמתי ואת ההתפעלות ואת הקולות המתאימים של הזדהות עם פועלו של נכדה. ככה זה פולנים, כולנו אומרים בדיוק את הנוסחאות הנכונות והעיקר שזה יישמע טוב ושכולם יהיו מרוצים. לפחות, אלה עם החינוך תוצרת אירופה שאתה אומר משהו אחד וחושב משהו אחר אבל לא אומר אותו. לדעתי, אל תאמין מייד לאירופי, אתה לא יודע אפפעם אם הוא אומר לך בדיוק את מה שהוא חושב, בניגוד לישראלי שאומר לך בדוגרי בפרצוף בדיוק מה הוא חושב.

לבימבה, מספר ימים יותר מאוחר, אמרתי בשמץ של יוהרה עצמית, מחייך ברטרוספקטיבה, "מה הפלא, אני אפילו לא מוטרד מזה. עוד לפני כיתה א' קראתי את הרומנים הבלתי מנוקדים של עם עובד שהיו על המדף של אמא, ואפילו גמרתי רבים מהם, אז תאמיני לי, אין לי מה לקנא בילד הקטן" (אר יו בטר ת'ן א פורת' גריידר?).

סיפרתי לה גם, שבזמנו, דווקא בגלל שהייתי ילד לקוי שמיעה, רצו לרשום אותי לבית הספר הטוב ביותר בעיר באותו זמן (ועד היום, אני מקווה, למרות הצניחה הקלה באיכות( - סוג של "Sink or Swim". היות והייתי ילד "מיוחד", היחיד באותו בית ספר בזמנו, לא כ"כ התלהבו לקבל אותי לכיתה א' שלהם אבל ניאותו לערוך לי מבחן קבלה. עברתי אותו כמובן בהצלחה, כשעניתי למראיינים על כל שאלותיהם עוד לפני שנשאלו. מה היה הסוד, הם תהו, אמרתי להם שכמובן אני קורא את השאלות שלהם שהיו על הדף ההפוך שהיה מולי. כבר אז, ידעתי לקרוא כתב יד כתמונת ראי. זה די הרשים אותם, וכך התקבלתי לבית הספר, למשך שתים עשרה השנים שלי שם. ועד היום אני בקשר עם אחד מחבריי מאותה כיתה א', שלימים הוכיח את עצמו יותר טוב ממני, לדעתי. מה אני אגיד, רזומה יותר מרשים משלי, ואני מפרגן לו על כך בלב שלם. חבר טוב מזה עשרים שנה ומעלה. זה חתיכת זמן... גם אם איננו מדברים הרבה, עדיין מספיקה פגישה או שתיים כדי לגשר על הפער בשיחה קצרה של עדכונים ואז שיחה על כל דבר אחר, כמעין המשך של שיחה שנקטעה בעבר, בלי לשים לב לקטיעה.

אבל... הלך הפלא ונשאר הילד. או כמו שניסחתי את זה במחשבות על הקריירה שלי בטכניון, שהתחילה בטעות ואני מקווה שלא תסתיים בטעות – פוטנציאל פנומנאלי, כישלון קולוסאלי. (זה אגב וריאציה על דברי הג'יני באלאדין – phenomenal cosmic powers – itty bitty living house). אני חושב שעברתי את המקצועות שלי בשילוב ממש לא מוצדק של מזל, ערמומיות חייתית נמוכה, ניצול של הרחמים כלפיי ובכיינות מקצועית (קורסי בכיינות א',ב',ג' בהצטיינות יתרה). זה לא עוזר שפרוייקטי הגמר השיגו ציונים גבוהים וזכו להערכת המרצים מבחינת המקצועיות. זה לא חוכמה לכתוב פרוייקטים כשהמזל משחק לך ואתה משיג נושאים קלים יחסית ויש לך כישורים וורבליים לא רעים. כן, זה קצת יוהרה מצידי לומר את זה, אבל בדיעבד זה מוצדק כי כששעת המבחן מגיעה עם מקצועות שבאמת צריך להשקיע, אני נופל. אני מודה, לא מתאים לחשיבה מתמטית מסודרת ונקייה. יותר למחשבה הומאנית, רגשית, פסיכולוגית, משהו. אני לא רוצה כבר להיות מהנדס, זה היה נחמד, אבל לא עוד. הידע כמובן ישמש אותי אח"כ אבל אני לא מתכוון להיות מהנדס גם אם אגמור את הטכניון אי פעם. וגם אין לי סבלנות לזה. יותר כמו ילד קטן שמסתכל על העולם דרך הבועה. יותר מעניין אותי להקשיב לאנשים, לקבל אישור להשתתפות בעולם הרגשי שלהם, להקשיב, אולי לתרום פיסת אבחנה. אני יודע שיש פה לא מעט (א)נשים ששוחחתי איתם שישמחו להעיד על זה שקל לי ליצור קשרים, להקשיב, להיות זמין (ככה זה כשמכורים לאינטרנט), וגם לתרום פיסה משלי. לדעתי כל הסוד הוא כנות, נכונות להודות בזה שאתה אנושי אחרי הכל, ואפילו לגלות את החולשות שלך. לדעתי זה לא כזה חוכמה אחרי שכבר הסכמת לראות אותם ולקבל אותם, את הצדדים הפחות טובים שלך, כבר לא איכפת לך להחביא אותם בבושה. אפאחד לא מושלם וההודאה בחוסר המושלמות הזו היא שעושה את חצי העבודה. החצי השני הוא העניין האמיתי לא רק בתחום עניינים רב, אלא גם ובעיקר - באנשים. מעניין אותי העולם של כל אחד ואחד, לראות דרך עיניו או עיניה היא. סקרנות ורצון להשתתף בחוויות.

טוב, איבדתי כבר את הכיוון, ואני כבר לא זוכר על מה רציתי להתמקד אז אסיים פה. יאללה, חבר'ה, נתראה רק בשמחות. והרשו לי להפנות אתכם לבלוג של מיסטר נורמל שבניגוד אליי – מתמקד יופי על הנושא שהוא רוצה להציג ועושה את זה יופי. גם הרבה סליחה שאני לא כ"כ מבקר אצלכם בבלוגים בזמן האחרון או בפייסבוק. משום מה אבדו לי הימים... נשבע לכם שאני כבר לא זוכר איזה יום היום, וכל פעם שאני רוצה להיזכר אני בודק בפלאפון. בושה. השביתה הזו... ובכלל... נראה לי יש לי כבר איזה אלצהיימר מוקדם...

אז שיהיה לכולכם לבריאות.