האמת שהפוסט הזה היה אמור להיכתב לפני כיומיים אבל איכשהוא ברחה לי המוזה בדיוק ברגע ולא היה לי כוח להתחיל ולרדוף אחריה. גם עכשיו היא עדיין מתחבאת לה שם ומצחקקת עליי כשאני מנסה למצוא אותה, וכל מה שנותר לי הוא רק לנופף כלפיה בזרוע מתריסה ולכתוב את הפוסט הזה. גררר..

וב-כ-ן, אני מכריז ששלשום עשיתי מעשה טוב קטן. לאחר ביצוע תיקון מחשב מפרך ורב תושיה, חינם אין כל כסף (בד"כ אני עושה דברים כאלה רק לבחורות ערומות, שמוכנות להתפשט, אבל לפעמים המשפחה גם עומדת באותה סקאלה, למרבה הצער) אצל דודיי, שמיקומם חסוי כמובן, יצאתי אל הרכב. באותה עת היה חתיכת קור אימים בחוץ, ממש קור זאבים, כמו שאולי יש בסיביר. והנה אני רואה גברת רוסית, בשנות הארבעים שלה מדדה, קפואה, עטוייה פרווה סינטטית, (מה יש לרוסיות האלה עם הפרוות?!) לעבר המדרגות הסמוכות שמובילות למעלה. אני מפעיל את החימום ומתארגן לצאת והנה זהיתי שהיא רוצה לשאול אותי משהו. פתחתי את החלון והיא שואלת אותי, שיניה נוקשות מהכפור, אם המדרגות האלה מובילות אל כיוון בית החולים "אלישע". השבתי שאכן כן, אך מדובר בעלייה מפרכת ובהליכה אופקית לא קטנה (מנסיוני העגום, בימים שאין ברשותי אף רכב ארבע גלגלי מונע בבנזין מזהם), הבטתי בה, הבטתי בהגה, ואמרתי יאללה, אין לי יעד ברור כרגע, אז למה לא? הרי מדובר רק בשתי דקות והרי קור זאבים בחוץ, וקצת ריחמתי עליה. הבטתי בה ואז אמרתי לה "בואי, אני אקפיץ אותך עד לשם, חבל, בכפור הזה בחוץ, זה חתיכת הליכה כל הסיפור הזה. אז מה את אומרת?" היא הסתכלה בי, הסתכלה למעלה במדרגות, עשתה את החשבון שלה וקפצה פנימה לאוטו המחומם, הנדברקס, דרייב, וזזנו. שתי דקות הורדתי אותה אשכרה בשער של הבי"ח, במקום בצומת הכי קרובה, רק בשביל המחווה. אמרה הרבה תודה על הטרמפ, ועוד הרבה תודה. היא ממש לא ציפתה לזה באמצע שומקום. חייכתי, ואמרתי אין על מה. והמשכתי הלאה לסידורים שלי. אז אפשר לומר שעשיתי משהו קטן וטוב בחינם, שלא לקבל תמורה. אולי זה מוכיח שאני אנושי קצת מתחת לכל המסיכה הקרירה הצינית והמרושעת שלי? הלו, אפילו אמא אמרה היום, שלמרות כל התכונות שלי, טוב לב זה לא בדיוק תכונה שהיא היתה מוצאת בי במיוחד, והיא מכירה אותי כמעט 30 שנה 

ואם כבר בתכונות מדובר, בסופ"ש הקודם יצאנו בימבה ואני – רגע... מה אני כותב.. אבל הרי זה כתוב אצלה כבר! לכו אליה, תעלו לה את הרייטינג ואז תחזרו אליי. שניים במחיר אחד, לא קניה טובה, תאמרו? אני מילא – בחינם אני, והיא במחיר המלא. בחורות אפפעם לא באות בחינם . בקיצר, גיליתי בשתי היציאות האלה שאני לא בחור סוציאלי. אם כבר, אני א-סוציאלי. יותר מעדיף לחיות בחברה זעירה, או אני ואני או אני ועוד מישהי אבל זהו. המקסימום שאני יכול לחיות איתו זה שיחה בשניים. זה גם עניין של אופי, ואיכשהוא אני מגלה עם השנים, שאני די חושף הרבה תכונות שראיתי אצל אבא ולא אהבתי - האקסצנטריות שלו, השנאה להיות "תחת מעקב ודיווח", הפירוט האינסופי והטרחני, ובעיקר שהוא לא חיה סוציאלית, והנה, מסתבר שהן יוצאות גם אצלי מבלי להרגיש, כנראה תוצאה של הגנטיקה משפיעה סופסוף גם על הדור הבא. סיבה טובה לעשות ילדים עם בימבה. היא כ"כ סוציאלית, הרבה יותר ממני, שנראה לי שזה פשוט יהיה לטובת הילדים. שלא יהיו בודדים כמוני. לא יודע, היה איזה מחקר, שאני עדיין צריך לצלם ממנה, שטוען שאני שייך לאולי שני אחוזים מאוכלוסיה של כבדי שמיעה מלידה, בת איזה עשרים אלף בלחץ, שזה אולי בקושי אחוז מהארץ, ככה שאני די מיוחד – שאותם שני אחוזים של אחוז די נחשבים לאחוזון העליון שכן מצליח להשתוות לכל האנשים הנורמליים כמוך וכמו כל אחד אחר – אבל די במחיר כבד של בעיה בקשרים חברתיים. אינטליגנטים, חכמים, אנשי שיחה נהדרים, רגישים, והכל, אבל הסקר העלה שכולם, טוב, כמעט כולם, (הסטטיסטיקה חייבת להרוס עם המקום לטעות ), הם סוליטריים למדי. גם בתוך חבורה כשיוצאים. המחיר שהם חייבים לשלם על הצלחתם לטפס בסולם הקשה (ואת זה לא אני אמרתי, אמר איזה פרופסור תלאביבי נכבד בשם אמציה וייזל). אני די שומר את המחשבות שלי לעצמי, מחייך, עושה את כל ההצגה של תקשורת אבל לא באמת מקשיב או לא באמת מתקשר, אלא מן הפנים והחוצה, יותר כדי לשמור על הפריטנס. אבל בפועל אני די מרגיש לבד ולכן אני זקוק הרבה פעמים להיות איתה, מעין עוגן כזה של וודאות. ועדיין, כשאנחנו נמצאים הרחק אחד מהשני (למי שמכיר אותנו) נראה פעמים רבות שאני מסוגל להסתדר בעצמי לא רע, הספייס הזה. אם תשאלו אותי, אני שונא בטירוף את הספייס הזה, אבל גם מחבב אותו. משהו די נשמע לי אמביוולנטי בסיפור הזה. ואז אני חושב על כל התקופות שהייתי לבד וחיפשתי בת זוג, ויצאתי להרבה דייטים. ונזכרתי בחזרה בכל האירועים ובכל השנים הקרות ההן. זה היה קר הרבה יותר מסיביר, או לשם השוואה, מגל הקור שהיה בארץ, כי היה את הרצון הזה לא להיות לבד, ואז אתה מוצא את עצמך לפעמים ישן ליד מישהי, או יוצא לדייט, ועדיין יש בתוכך את החור הזה שכולו קפוא. שאתה מרגיש לבד בכל זאת. לא יודע, אני מודה, אני חושב שאפילו היום כשאני ישן לידה, אני מרגיש לבד בכל זאת, עם החשיבה שלי. אולי בגלל זה אני כל כך טוב בלהסתכל מהצד על הדברים ולנתח אותם באורח ציני או ריאליסטי למדי, או להתבדח בהומור בלי להיות מעורב רגשית (למרות שיש פה כמה נשים שיטענו שדווקא הייתי מעורב רגשית למדי בכמה דברים שאמרתי, לדוגמא זו, שטוענת עד היום שאני משוחד לטובתה, מה שנכון ).

טוב, דיברתי הרבה, ודי רציתי לפרוק את זה, גם אם לא סיימתי, וסליחה על הזמן ותודה על הסבלנות (פולני מחונך, בבקשה, סליחה ותודה – שלוש מילות הקסם שחייבים לזכור). אז לילה טוב ושיהיה לכולכם יום נפלא היום.

(ובמחווה ל"משהו קטן וטוב" - פינת הדברים שאפפעם לא אהיה: דוקטור או מיליונר, וטוב שככה, בעצם, לא איכפת לי מהדוקטור אבל מיליונר אני כן רוצה להיות! דאמט ריאליטי )