אחרי שבוע שבו הייתי גם חולה וגם איבדתי את תחושת הזמן – כמו נחקר שב"כ שאינו מודע באיזה יום הוא נמצא ובאיזה שעה הוא חי, ולא מודע לכך שהזמן יושב, החלטתי להתנער מהאפאטיות ולקחת את החיים שלי בידיים, אפילו שאני כ"כ שונא כל שניה ממה שאני עושה. אבל הגיע הזמן לתת פוש אחרון, להשקיע כמה שאפשר (ולא את המקסימום, מה, השתגעתי? אני רק רוצה לסיים את התואר, לא להצטיין בו, אם כבר, להזדיין בו, ולא בתור הכלב). כאילו, הרגשתי שהכל נשמט לי מהידיים, תחושה של הזנחה פושעת, ועכשיו החלטתי לשנות את זה, לאחוז בחזרה במושכות ולהחזיר למסלול.

ועכשיו עוד אפשר לעשות את זה, אמנם קצת חירבנתי את השבועים הראשונים לסמסטר עם המחלה הזו של חוסר מודעות לכלום – אחד מנזקי השביתה האיומה שבה רק יושבים ומחכים להיוודע מה יהיה – ביטול סמסטר, לימודים סדירים, ובינתיים מאבדים לגמרי את תחושת הזמן עד טירוף. אבל עכשיו עוד אפשר לתקן את זה, אם לוקחים בכוח את המושכות ומנווטים את הסוסים בחוסר רצון אך מנווטים.

וכך לקחתי מהבית את לוח השעם, ארגנתי עליו תזכורות יומיות עם פתקים – לסידורים ומשימות. אפילו כמה נייילוניות קטנות שידכתי עליו לדואר שוטף, דברים לתיוק, ושונות. אפילו אספתי כל מיני קבלות ישנות וחדשות ושמתי בניילונית. בטח מחר אני אעבור עליהם מול החשבונות. פשוט אין לי מקום על השולחן למגירות כאלה, ומה שאתה לא רואה בעין מולך – גם לא תשים לב אליו בחיים ולא תרצה להיפטר ממנו. סידרתי קצת את החדר, את הדברים, את הקלסרים, שמתי עליהם תגיות גדולות שקל לראות איזה קלסר מכיל מה, עשיתי ניקיון, ותליתי מודעות גדולות על הדלת – האם בדקת לוח זמנים? האם אתה עם יד על הדופק עם ההגשות? האם אתה מודע לזמן? האם עשית היום כל מה שרצית? ושאר תזכורות מעצבנות מהסוג שבא לך לצרוח, לקרוע את הכל ולברוח לקצה הכי רחוק בתבל.

ובכל זאת, אין ברירה. צריך ללמוד, צריך להגיש תרגילים (ותודה לאל על רפרנסים), צריך להגיע לתרגולים ולהרצאות. צריך לעקוב אחרי החשבונות שהבנק שולח וכרטיסי  האשראי, לתייק הכל, ולבדוק אחת לחודש שאכן הכל נכון ומסודר. כן, וגם להספיק לעבוד קצת. תודה לאל שהעבודה כמנהל מערכת (קטנה) היא די נוחה. הרבה עבודה מרחוק ורק פעם בשבוע או לפי הצורך – אני צריך לנסוע במיוחד לת"א. גם החלטתי להישאר ללמוד עצמאית חומר שצריך להשלים, וגם קבעתי פגישות עם המרצים שלי – שניים מאלה שאחראים על מועדי א' שלי לראות אם אפשר להחליף את הבחינות בעבודות. האמת? אני חי בחרדות ממבחנים. זה נורא מלחיץ אותי. עבודה זה כבר יותר מעניין, אולי יותר קשה אבל אני הרבה יותר טוב בזה. זה מחייב כל הזמן תנועה, התענינות, חוסר סטטיות. המון מקום לביטוי עצמי. מאשר מבחן שבו אתה לומד שבוע שבועיים לפני, ואם אתה לא יודע או חטפת בלקאאוט – הלך עליך .

הייתי שמח האמת אם היתה לי איזה עוזרת אישית שאחראית על כל זה, כמו להפיל עליה את התיקים של התיאומים, לוחות זמנים, תזכורות, תיווכים, וסידורים אבל בשביל זה אני צריך להרוויח הרבה יותר ממנה, כדי להצדיק את המשכורת שלה, שכן, כידוע, אנשים לא עובדים בחינם, וכרגע – אני לא מרוויח יותר ממנה, כל שכן, מספיק כדי להישאר בצד החיובי של החשבון. כך שאני אמור להיות ה"נאני" של עצמי... זה גם יוצא יותר זול, גם אם יותר מעצבן .

ולאט לאט חוסר הסדר בחיים והבלגן נעלם. רק שכמות התזכורות על הלוח גדלה והולכת ולא נשאר מקום ואני תיכף אצטרך לקנות עוד לוח שעם, למסמר אותו לקיר ולמלא בעוד תזכורות ובעוד דברים לתייק ולהעלים מהחיים כי המוח שלי כבר לא מסוגל לזכור הכל לבד. ככה זה הטכניון, ככל שאתה נשאר בו יותר זמן, הנוירונים שלך נשרפים ואינם עוד. אפילו שיש לי יומן בפלאפון זה לא מספיק, בחיי שאני כמעט ולא מתבונן בו.

אבל אוהב את זה? לא! אני שונא את זה, את הצורך לכפות סדר על החיים שלי. את הצורך לעשות כמו תחת כפייה עצמית ועם הרבה בחילה. אולי זה נראה נוח ונעים כשהכל מאורגן וכו' אבל אני מרגיש רק את תחושת העומס הלחץ והבחילה והרצון לברוח מהכל לאיזה פינת אדמה שכוחה ונידחת, רק לבד, סוג של הישרדות, שם אין לי את כל הדאגות האלה, לא מגיע שום דואר, אין חדשות, ויש אוכל ונוף פסטוראלי. והרבה שקט, בעיקר זה, שקט נפשי כזה. מקנא באלה מהישרדות – מה יש להם כבר? רק הפחד מהדחה ומדי פעם תחרויות לשמור על הכושר, שלא נזכיר, גם חוזי פרסומת . מניאקים! איך הסתדרו בחיים...

אבל אין מה לעשות. אני פה, ואלה החיים שלי. עכשיו רק נשאר להתמודד איתם אפילו שאני מדי פעם בוכה על הקשיים. מקווה שאחזיק מעמד עם ה-resolutions  המאוחרות שלי... מה שבטוח שכל התזכורות המעצבנות האלה לא יהפכו אותי לבנאדם שונה מקודם, אבל בטוח שיעצבנו אותי מאוד כל יום מחדש.

אז יום טוב שיהיה לכולכם. הלכתי להרצאה...