אני יודע, לא עדכנתי כבר הרבה זמן והרבה מאוד דברים קרו באותה התקופה (וכולם גם מעדכנים על שמאל ועל ימין, השאולים והשאוליות באלפיהם והדוידים והדיוות ברבבותיהם), והסליחה עימכם אם שכחתי כמה מהם, שרציתי לספר אולם לא כתבתי. והסליחה עמכם אם זה יהיה טיפה ארוך.

(טוב, קל להאשים את המוזה. שניה. אני אביא קפה כדי לתדלק אותה. המסנן פלסטיק של הקומקום החשמלי בבית שבק חיים (יעני, נשבר) אז אני מאלתר בזהירות את סינון המים הלא מסוננים בזרזיף דק דרך שאריותיו... גם זו דרך לקבל פחות אבנית לקיבה. באמת, מה קרה לימים של הצבא??? מים מהג'ריקן, מלאים באבנית, חול, כימיקלים והשד יודע מה עוד, נראה לי ששידרגתי את הקיבה מנירוסטה למשהו מזהב... והנה אני פה עם הקפה ששווה זהב )

אז בינתיים זו תקופה די לחוצה – פר"ח, מבחנים, עבודה, פרויקטים בלימודים ומה לא אבל איכשהוא אני באמת נהנה ממנה קצת. יותר נכון, אני נהנה מזה שיש לי לבסוף עבודה. אמנם מרוויחים גרושים בעבודה באגודת הסטודנטים  אבל זו עבודה, עדיף מכלום וזה גם קרש מקפצה לעתיד. וזה באמת תפקיד ניהולי. אמנם לא בכיר אלא זוטר ובכל זאת יש עתים שאני מרגיש שווה לבוס שלי שאנחנו מדברים בגובה העיניים ורחמנא ליצלן הוא גם מקשיב לפעמים למה שאני מציע לו (מי אמר שמניפולציה זה דבר פשוט. צריך לעשות את זה בזהירות ולתת לו תחושה שהוא זה שמכתיב את ההוראות, מוהאהא, מי גדל בבית פולני? ). ושוב, בכל זאת תפקיד ניהולי. האמת זה היה קצת קשה כשקיבלתי מאפס, בלי לעבור בתחתית רשימת התפקידים – תפקיד יחסית רציני, אבל עם הזמן שעובר אני יוצק לתוכו תוכן ומגבש אותו יפה ולאט לאט לומד סמכות ומקצועיות בה במידה עם האנושיות והחיבור עם העובדים. מה שאתה נותן לעובדים עם יחס, מקשיב להם, מתעניין בחייהם, זוכר שיש להם ילדים משפחה וחיים, שומע מה יש להם לומר, ובכל זאת גם מראה את הצדדים הפגיעים שלך ולא מהסס לומר שפה ופה זו האחריות שלך בלבד – כל זה גם חוזר אליך כשהם סומכים עליך, מדברים איתך בפתיחות ויותר קל לבקש מהם דברים ולפעמים גם לומד משהו חדש.

קיבלתי לידי תפקיד קצת מבולגן אבל כמו שאמרתי – יוצק תוכן ומגביל את הדברים בצורה מסודרת כדי להשליט סדר בכאוס. גם התחשק לי להיות פרויקטור אז עכשיו אני מוביל, מגובה כיאות בתמיכה, פרויקט של בניית אתר חדש לעבודה שלי שעד עכשיו לא היה. מתווה ומחליט וקובע. בתקווה גם להוביל עוד כמה שינויים מהותיים בצורת העבודה. יש לי תיאבון זה בטוח. אני לא אחד שאוהב לקבל מסגרת קבועה שאומרים לך פה אתה תפעל. אני לא מת על להיות כבול בתפקיד. אוהב להוביל דברים, ליזום. לתכנן, להשאיר חותם, לדבר עם אנשים. הביצוע תמיד היה חלק בעייתי שלי  אבל אני מקווה שגם זה נמצא בטיפול. הפסיכולוג שלי אמר לי פעמים רבות שלתכנן הכל לפרטים בצורה מופתית – זה הצד החזק שלי אבל שאני גם צריך ללמוד להוביל את הביצוע בנאמנות לתוכנית במקום לחפף פה ושם לעצמי כפי שלפעמים אני מרשה לעצמי כי אני זה שתכנן . מצב אידיאלי זה לתכנן לאחרים ולתת להם לבצע את התוכנית בלי פשרות . מה שכן, הבוס שלי ראה שאני עובד קשה ורציני אז הוא בא לבד (אני לא הצעתי) ואמר שהוא רוצה להגדיל לי את היקף השעות הגלובליות למשכורת. אני מניח שמדובר בתוספת של כ-400 ש"ח. לא משהו אבל טוב מספיק. כל שקל זה טוב. יש פה עומס אדיר ואני מקנא באנשים האלה שיודעים איך לבוא בדיוק לשעתיים וללכת ושיישרף העולם . אני לא יכול. יש לי אחריות. אינטגריטי .

טוב, אז יש קצת לחץ  כי זו תקופת בחינות ולמרות העבודה אסור לשכוח שאני בכל זאת עדיין סטודנט ויש בחינות וגם הפר"ח דורש את שלו (ובאמת טיפה מוזנח עכשיו בגלל העומס האדיר בעבודה). בייחוד שבחמישי יש בחינה קשה עם חומר סגור ועוד הלאה ועבודות. אין מה לעשות. החיים קשים. וגם אין סופ"ש בת"א (או בחיפה) השבוע בגלל הבחינות. אוף. מחר הרצאת סיכום וקצת סידורים, ואז בחינה בחמישי עם חומר סגור ואני לא מוכן בשיט. לפחות המרצה הסכים לתת לנו דף פרטי לרשום עליו מה שנרצה.

רציתי לבקר ידידה שלי לפני כמה זמן, שלושה שבועות, כאילו, חברים טובים מהלימודים, והיא נשואה לחבר טוב שלי שלמד איתי בשנה הראשונה ואז עזב. היא התקשרה לפני שלושה שבועות ולא השאירה הודעה. אמרתי שויין, היא עוד תחזור, אם זה חשוב. ואז התקשרתי אחרי שבוע והתנצלתי והיא אומרת לי באמת חיפשתי אותך. אני חוששת שיש לי חדשות לא טובות. כבר חשבתי מה יכול להיות, נפרדו, משהו, אנא עארף. היא אומרת לי שבאותו יום שהיא התקשרה, אבא שלה הלך לעולמו. עמדתי שם מביט בפלאפון , זה היה בתחנת האוטובוס, אני זוכר, ופשוט בהיתי מזועזע באוויר . אמרתי תוך שניה את התגובה המקובלת – תנחומיי. ואז הוספתי, מתעשת, "תשמעי, חכי שניה אני באוטובוס, תיכף אגיע הביתה ואז אתקשר". בבית התקשרתי ללמוד את יתר הפרטים. לא נעים. הכרתי את אבא שלה טוב והוא היה אדם מצויין. שאלתי אם למרות שזה היה כבר לפני שבוע אפשר להגיע מייד להיות איתה. בגלל הסידורים שלהם בעקבות הפטירה הסכמנו על שבוע הקרוב, כלומר שבוע שעבר, נכון לעכשיו. אני מדבר איתה בשבוע שעבר ואז אי אפשר לבוא כי סבא שלה חולה בדלקת ריאות או משהו (אני מניח שהוא לקח ללב את הילד), ואז הופס ברביעי הוא איננו. מכה על מכה. נורא . אני אגיע אולי השבוע אינשאללה, לנחם. נראה לי שלישי אני אקח יום חופש.

בכל מקרה איכשהוא חיפשתי איך לפצות את עצמי על העומס ועל החדשות של הגדלת המשכורת בטיפה, וכרגיל יש לי תאווה לשופינג, שזה טוב כשעושים בעיניים אבל לא כשמוציאים את הכרטיס אשראי. במקרה נוצרה איזה קונסטלציה של נסיבות... וככה מצאתי את עצמי קונה לבימבה מתנה ליום ההולדת (במחיר מציאה אבל באמת שזה לא היה מתוכנן, ובטח לא הסכום, אז עכשיו זה צריך לחכות חודש בארון שלי ואני צריך להדק את החגורה קצת), וגם מנסה להשיג לה מחשב ומסך חדשים במקום המחשב המעאפן שלה שאני לא סובל אותו בגרוש. לא חדש אבל במצב טוב. מה אני אעשה, התקציב שלי מוגבל. אשפץ את המחשב, אחרי הכל פעם הייתי טכנאי מחשבים כשניהלתי את המחשבים של ענף שלם בבסיס שלי. אבל אחד אחד. קודם שאני אקבל אח"כ נדבר. לא יודע, לא דופק חשבון לכסף. כסף זה כלי, אינסטרומנט, אמצעי לעשות לנו את החיים טובים, לא מטרה בפני עצמה.

ובטח עוד היה הרבה מה לספר אבל זה כבר מתארך. אני אשמור את זה לפעם הבאה... (וגם כי בשעה זו יש לי הרבה מה לעשות למחר...בחיי שהימים הופכים ללילות והלילות לימים... גררר...) אז סאיונארה לבינתיים, אמיגוס. שיהיה לכם יום מעולה ו... LIVE FOREVER

זה כבר נראה כמו שהימים מתערבבים אחד בשני בסחרור כזה של לימודים (שאני לא ממש לומד), עבודה (שאני משקיע בה כמו פראייר יותר מכמה שאני מקבל שכר עליה), פר"ח (שזוחל ככה ככה) והרבה חוסר שינה בעיקר, והרבה דאגות. (אגב, מה זה אומר אם יש לי תמונה של ציצים חשופים על הרקע של הפלאפון?)

ומה שנכון שלא עדכנתי כבר הרבה זמן. שניה, נעלם להכין כוס קפה, בשעה הזו אני כבר הרוס אחרי יום ארוך כזה שקמתי מוקדם, הלכתי לעבודה שלי באגודה, ואז רצתי להרצאה מעאפנית משעממת עם מרצה נבלה שתמיד בודק על הדקה בדיוק, את הנוכחות, ואם מישהו מאחר בדקה הוא מוציא אותו החוצה ואז רושם שההוא לא היה בהרצאה ורק אז מכניס אותו, מה שכבר הופך את הנוכחות למאוד לא כדאית ואז אח"כ הוא אומר שחייבים להיות באיקס הרצאות אחרת זה משפיע על הציון , ואז אתה משתעמם למוות שלוש שעות רצופות של נאומים על משאבי אנוש ו-HR ומנהיגות וכאלה , וכאן אני מפנה אתכם כשירות לציבור לפוסט נהדר של טלפלא – כאן. מדובר בבלוגר מאוד איכותי, שאני מאוד מעריך ומכבד. הומור דק, ציני, אכזרי ומשעשע ביותר. ודווקא היום המרצה הואיל לבקש מאיתנו לבחור כללי מנהיגות שונים שמאפיינים אותנו. אני בחרתי בכלל של הפתיחות. כי בעצם זה באמת ככה. אני נגיש, זמין, הכל, מקשיב לכולם. אולי לא תמיד מסכים אבל שומע את הדיעות השונות, ולפעמים גם בכלל משמש כאוזן קשבת וכתף. שויין נו. פולני.

ואז אני רץ בחזרה לעבודה כי עוד צריך לטפל בעניינים אלה ואחרים ואז תופס אותי הבוס של המשרד ומתעניין מה קורה איתי ומתי אגיש לו את הדו"ח החודשי שנתקע כי הוא שלח את זה למייל של העבודה שלי, רק שהקודם שלי בכלל השתמש במייל של הידידה שלו לכל התכתובת ושכח בכלל את הסיסמה  והאחראי מחשבים לא נמצא באותן שעות ורק מחר הוא יאפס את הסיסמה ואני אוכל לראות את הערימה של מיילים שמחכים לי ולטפל בהן אחד אחד ולהפנות ושאר דברים. ואז אני נשאר אחרי כמה השעות שהקצבתי לעצמי לטיפול בעבודה השוטפת, ומחליט שנמאס לי לעבוד במשרד קטן שנראה כמו מזבלה (ככה קיבלתי ), אז הפשלתי שרוולים בלי להתבייש, והתחלתי לסדר ולארגן ועכשיו יש לי משרד שנראה נורמלי, שאפשר לעבוד בו ונעים לקבל אנשים. ואז ראיתי שאני מאחר לרוץ לעבודה שניה, עלובה יותר , שהיא רק פעם בשבוע אבל גם זה כסף שכידוע לא צומח על העצים, ואז קרעתי את התחת, עייף במילא, בשלוש שעות בעבודה פיסית, שגם ככה כשקיבלתי אותה דיברו על מכסה מסוימת של שעות ואז הקטינו לי אותה לחצי  והסכמתי לזה כי לא היתה לי ברירה, אז לא היה לי משהו אחר , עכשיו אם אני אקבל ג'וב יותר רווחי אני אעבור מייד. ואני – מה? – לא אוהב להשאיר רושם רע של אחד שלא עושה עבודה טובה, אז אני נותן ככה קצת אקסטרה זמן בשביל ההרגשה שעשיתי כמו שצריך בלי לחפף, אז בעצם זה באמת פועל שחור בחצי חינם – גם פה וגם בעבודה באגודה. ואז השארתי באמצע העבודה השניה סמס לברונטית החמודה שהיא השותפה שלי לעבודה באגודה, רק בכירה יותר בתפקיד – שסידרתי את המשרד המשותף אז אם היא לא מוצאת משהו שתשאל אותי. אמרה "יו, יופי, כל הכבוד על היוזמה!"

מה כל הכבוד? ואם המשרד היה מזבלה, היית ממשיכה לשבת בו ולעבוד רק שהיית בורחת ממנו כמה שיותר מהר? ואולי סידרתי רק בשבילי? בלי להתחשב בעוד בנאדם שיושב במשרד? ואולי בסופו של דבר אם לא הייתי מסדר, את היית עושה משהו? והיה כואב אם היית אומרת תודה? התגובה שלה בהחלט הורידה בעיניי את הכבוד שלה, מעין תגובה כזו של "צפוי שמישהו היה עושה עבודה שחורה בסופו של דבר ואני עוד הרווחתי".

מהעבודה השניה יצאתי כבר עייף וגמור, באחת עשרה וחצי בלילה, והלכתי ברגל הביתה, עם תיק מלא באבנים (יעני קלסרים של חומר שאני משוכנע שאם אסחוב אותם על הגב גם אזכור לעשות את הש.ב.)  כי לא היו אוטובוסים כבר בשעה הזו אבל הייתי מרוצה שלפחות השארתי אחריי את העבודה השניה עשויה, ואת הראשונה – שיש לי משרד מסודר שנראה כמו שיושבים שם בני אדם ולא בבונים. אמנם יחסית למה שהיה שם בהתחלה – אין הרבה הבדל אבל לטעמי כן יש. נוח יותר כשהכל מאורגן. לבית כבר הגעתי קרוב לחצות בלילה.

ואז נשבעתי שאני יושב לכתוב את העבודה שצריך להגיש למחר\מחרתיים – רובה כבר יושב לי ברפרנס באנגלית שאח שלי כתב בזמנו, רק צריך לתרגם, קצת לערוך, קצת לדחוף תמונות ולהוציא עלון פרסומי לייק (במראה, הכוונה) על שינוי ארגוני וכו', כי המרצה המעאפן מהשלוש שעות המשעממות רצח אמר שחייבים להגיש היום\מחר\מחרתיים. ולא היה לי כבר כוח לזה, אז דיברתי בנט עם אנשים וכתבתי את הפוסט הזה, כמו שרואים.

ועדיין אני צריך לכתוב מכתב לפר"ח שלי, אתם לא תאמינו עם איזה דביל אני עובד, דביל אמיתי. לפעמים אני חושב שטוב כל כך לאנשים אומללים שהם לא יודעים עד כמה הם אומללים ואז אתה מופתע מזה שהם בכלל מצליחים להשיג משהו, אבל זה באמת אכזרי (חכו שאני אכתוב פוסט על הפר"ח שלי, ושאר החונכים בפעילות). אכתוב לו בטח את המכתב עוד מעט בעבודה (בחזרה לאגודה), אחרי שאקום השכם בבוקר מהשינה (שנת יופי זו לא).

וכל הזמן מתרוצצת לי בראש המילה כסף כסף כסף כסף, מאיפה אני אמצא כסף, ומאיפה אני אלמד כשאין לי כוח? ומאיפה אני אספיק? ומאיפה אהיה מוכן לפגישה מחר בשלישי, בשבע ורבע בערב שצריך לסכם עם חבר שלי על מצגת משותפת. ומאיפה אספיק את הש"ב השונים? ומה אעשה עם זה שאני קצת מבולבל בזמן האחרון מה אני רוצה לעשות?

אגב, רק כמה דברים אחרונים לסיום. בזמן שעבדתי בעבודה המחורבנת הקטנה שקיצצו לי, מצאתי את העלון של טקס סיום הבוגרים של תשס"ה, וראיתי שם את השם של הבלונדה המניאקית שפעם היינו ידידים, ופעם רציתי לצאת איתה (טוב, רציתי לזיין אותה) ובגלל זה כשהיא עשתה ספורט רצתי אחריה מסביב לטכניון (ועוד יצאתי בכושר טוב), ומסתבר שהיא מצצה לכל המרצים כדי לעבור את הקורסים שלה, ואני עוד עזרתי לה מנטלית כשהיא היתה קרובה לשבירה ולפרישה מהטכניון, הקשבתי לבכיות שלה, הייתי כתף תומכת, ומה לא – ועוד השאלתי לה את אוסף הדיסקים סלסה שלי, שאני מאוד רוצה אותם בחזרה, ולא, לא קיבלתי על זה אפילו מציצה . פראיירים לא מתים הם רק מתחלפים. התקשרתי אליה בשבועות הקודמים, כדי לברר בידידות מה שלומה, ואם בא לה לשתות קפה ולדסקס על החיים היקום והלימודים (לשעבר), עבודה וכו'. החליפה פלאפון, חייגתי לחדש – נאדה. השארתי הודעה, השארתי שלוש הודעות בחודש, כלום. לא טורחת לחזור. ואז הרגשתי שאני לא רק מתבעס, אלא גם מתרגז . בטח יהיה לה נימוק טוב (אם אצליח להשיג אותה) והיא תצא מזה חלק. בטח עכשיו היא כבר עובדת עם התואר שלה ואני עוד תקוע כאן. שהיא תלך להזדיין, מצידי, לא אכפת לי יותר ממנה. איכפת לי רק מהדיסקים שלי שאצלה.

ועוד דבר אחד קטן לסיום, כי פתאום יצא לי כזה פוסט ארוך וכועס, אבל כמו שאמרתי לידידה שלי, אין כמו שוחד נאה ומחמאות לאגו כדי להרגיע בחורה כועסת שמתה להרוג אותך כי הברזת לה (יקירתי, זה לא מה שאת חושבת  אסביר בנפרד). אז בהחלט שלתפקיד שלי יש כמה יתרונות ואין לי בעיה בתור בחור מושחת לנצל אותם כדי לשחד בהטבות J. אולי לא תקין אבל כשר מאוד. אין לי בעיות מוסר.

אז זהו, פרשתי לישון. מחר קמים בשבע... (במקום בשש וחצי, אני מפרגן, בגלל שעכשיו ארבע בערך, בלי להזכיר שבבוקר יש את הטקס היומי של התאמת הלבוש. גם ללימודים צריך לדעת איך להופיע בצורה נאה). ומחר אני אקבל סופסוף את הסיסמה של המחשב שלי (יימח שמו של הרכז הקודם בתפקיד). סאיונארה חבר'ה. מקווה לעדכן בקרוב בפוסט יותר קצר. ולך - נשיקות, ויום קל.

אין,הלכו המכרזים... נאדה.

אבל באמת שלא היה סיכוי כשאין זמן לקמבן משהו, וגם ההצגה שלך בכל זאת היא ביצוע על הקרשים לפני ההחייאה. (הייתי צריך לדעת שתפקיד אחד גדול עליי והשני - כבר נסגר כשלא היו יותר שאלות והמקומות התמלאו...)

אז עכשיו לדאגות הדחופות יותר כמו מה שיש מחר (בחינות, אגיין) ולחפש מישהו שמכיר מישהו לקראת המכרזים מחר...

לייטר...ותודה לכל מי שדאג.

עדכון מאוחר יותר - החששות התבדו, אבל אני עדיין לא בטוח אם זה חדשות טובות או לא.

הנקודה שדווקא זכיתי, אבל במכרז רכז חנות בחינות. כמו חנות המקראות וכאלה, באוניברסיטאות אחרות. איך שראיתי שקיבלתי את המכרז - חשתי לחץ פתאומי בחזה ודאגה עמוקה בראש. סה"כ מדובר בחתיכת אחריות מפחידה שמעולם לא היתה לי. משהו כמו להקפיץ ראש צוות קטן לתפקיד מנכ"ל החברה. זה אפשרי רק בצבא ששם נותנים לילדים פרויקטים בשווי מליונים. אז לא, אני לא קיבלתי את המיליונים, ובטח שלא כסף, אבל כן קיבלתי עכשיו חתיכת כאב ראש. זה המון עבודה! סעאמממק. ולאלה שלא מכירים - ניגשתי אתמול לשני מכרזים, לא קיבלתי את מה שרציתי, אבל קיבלתי דווקא את התינוק שלא פיללתי אליו, כי כנראה או:

א. אני מועמד יחיד אז זה לא כוחות, כאילו שמישהו רצה בכלל את הג'וב ואני האידיוט היחיד שניגש.

ב. הבטחתי הבטחות בקסם רב (ע"ע פוסט קודם)

ג. עשיתי רושם של ביצועיסט (אני יודע למכור את עצמי מצויין, לקיים, זו כבר מצווה אחרת, גם לקיים צריך לדעת)

אז כרגע אני חי בחרדות ביצוע שאולי יריתי גבוה מדי, כי עכשיו שהג'וב שלי, אני גם צריך להתמודד איתו ועם האחריות ואין לי שמץ מה קורה פה (באתי בלי הכנה מוקדמת, יופי, אידיוט) ואני יודע שאם אצליח פה - אז אני יכול לעשות קידום רוחבי לתפקיד אחר יותר נוח עם פחות כאב ראש ויותר כסף, מה גם שיש פה משהו שאפשר לכתוב לפחות ברזומה שנשמע מרשים "הנעת עובדים, ראש גדול, אחריות וכושר ייזום וקידום, וכו' ובלה בלה".

הכל כנראה בגלל שאמרתי שאני אוהב להיכנס לדברים במרוצה... (הפה הגדול שלי ואני...) ואין לי בעיה להשתלט בלוח זמנים קצר.

אז אמרתי.

אז אני מפחד עכשיו לקחת את החוזה עבודה ולחתום עליו ואז באמת לקבל על הכתפיים שלי את הג'וב הנורא אחראי הזה. למרות שכולם מרגיעים אותי שאני כן ביצועיסט, שאני כן תותח ויודע לעשות את הג'וב ושיש לי את הכישורים והידע ושאם אקח את הפרויקט אז הם בטוחים שכמו תמיד אוציא ממנו את המיץ ואעשה זהב באצבעות.

אז הם אמרו,

אז האח שלי מרוצה שסופסוף נתקעתי בתפקיד עם אחריות כלשהיא.

אז אני בספקות...

ועכשיו בנימה זו של ספקנות מהולה בחששות, אלך לישון טיפה שיהיה לי כוח ללמוד לבחינות של מחר, לסיים את העבודה המחורבנת שצריך להגיש, ועוד כמה סידורים - כל כך הרבה דאגות!

אה, כן, ובסוף - הייתי היום בסידורים בעיר ואז ראתה עיני משהו חמוד - שישר הצטרף לערימת הצ'ופרים להביא לבימבה (חמישה פריטים כרגע, ספרתי, ולא, אני לא מספר מה כי היא קוראת את זה). כל הזמן אני מביא לה צ'ופרים למרות שהיא טוענת שלא צריך לבזבז עליה. זו הדרך שלי לפנק את עצמי - דרך הפינוק שלה - כי אני את עצמי לא יודע לפנק. ההנאות שלי פשוטות, בחיוך של הבת זוג או של אדם קרוב, במבט בעיניים, במילה טובה, חיבוק או מחמאה. זה מספיק לי כדי לעשות לי את היום. טוב אז אני לא כזה רשע, גזען הומופוב וקטנוני וחסר כל מוסר כמו שאני אוהב לצייר את עצמי. וגם זה מדאיג אותי בין היתר, כי מה זה אומר אם אני בכלל יש לי איזה משהו טוב בפנים. זה נורא!

אז ליל מנוחה. היום לילה לבן וזה, ללמוד לבחינות של מחר ולהכין כל מיני סיכומים וזה.

נ.ב. חשבתי שאני בטח אהיה הרכז השני בארץ שאפשר לדבר איתו על העבודה במסנג'ר. אני שוקל לעשות את זה, מעין הכרזה על נגישות לרעיונות, תלונות, וסתם כאלה. המקום הראשון שייך דווקא לידידה שלי שכבר עלתה על הרעיון. לא יכולתי להיות ראשון? מקורי? :-)