הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

לא רוצה להצחיק אתכם, מה תעשו לי?

איזה לחץ. אני מתיישבת מול דף "עריכת בלוג" וקופאות לי הביציות מרב מתח.

להצחיק את כולכם. את הקהל האנין והמתוחכם, ואת בן החמש-עשרה המזדמן. ועוד בסוף שזה גם יצחיק אותי.

שנון שנון שנון, מצחיק מצחיק מצחיק.

סעמו. מה אני? ליצן?

סליחה רגע, לא היינו כבר בסרט הזה? לי זה נשמע מוכר. שוין, אז היינו. גם ככה הזכרון של אנשים זה לא מה שהיה פעם. ולראות סרט כמה פכמים זה לא כל כך נורא. במיוחד אם זה סרט טוב. אבל באמת, אל תפריעו לי ללהג. אני נהנית מזה. בסה"כ אני בנאדם נחמד, באמת. אז מה זה כבר פטפטת קטנה ביני לבין עצמי? נכון? זה הלא הבלוג שלי. ומותר לי לעשות בו ככל העולה על רוחי, ונכון לכרגע, זה מה שעולה על רוחי. שנו את זה, נראה אתכם. חכמים בלילה.

פייר להגיד לכם? היום צחקתי כמו שלא צחקתי כבר חודשים. ואפילו בלי החכם נקדימון (שכבר נהיות לי רעידות אם אני לא שותה איתו קפה אחד ביום). לדגיג היתה פליטת פה פרוידיאנית אחול שרמוטה, והוא קרא לכלבה שלו בשם של אשתו. מט-ע-מים אני עוד אעשה מזה. חכו חכו. חוכא ואיטלולה אני אעשה ממנו. הבעיה העיקרית היא שאין את מי לסחוט. מדובר במלאך. הלא גם ככה כל מה שאני אבקש ממנו הוא יסכים. אז כל העוקץ בלתלות חרב מתהפכת מעל לראשו מתקהה ומאבד מהכיף שלו. אנשים הם חארות אני אומרת לכם. פשוט נבלות. אפילו לסחוט אותם כבר אי אפשר מרב שהם בסדר.

זה לא שאני לא יכולה, you know, לכתוב לעצמי איזו הלצה חביבה. דברים שמצחיקים רק אותי ואת שמץ החברים שעוד נותרו לי מהימים הפרועים בשלוותא. נגיד, אמרות שפר על תימה מסויימת. היום יצא לנו "אל תבדוק לסוס מת בין השיניים." או "אין הנחתום מעיד על סוסתו." אחח ימי שלוותא. ימים נפלאים שבהם כתבתי "אבא גנוב או מוות?" בלי לדפוק חשבון, והבנות פה עשו שאני אעשה במכנסיים. איפה איפה היא הגולדפיש? איפה הפלסטיק? מה קרה לשייני? למה איתי צור לא מופיע מתחת לכל אבן שמרימים? (רק מתחת לסלעים גדולים) היו קטעים פה וו-הו-וו. עכשיו זה אני והמבקרים. "יותר מתאים לי אפור צדפה בכפתורים." "את לא חושבת שהגיע הזמן לרענן?" "תרגשי אותי." "תרענני אותי."

לא סביר ולא סביר נה נה נה נה נה. אותך לאמא.

טוב לך?!

מן הון להון, קבלו משחק ככח"ש מב"ז. מזכיר קצת את Neverhood רק בFLASH. ויש עוד מאיפה שזה בא.