הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי
הבלוג שלי הוא בלוג פרטי, ואיש לא יגע בו בלי רשותי. |
| 1/2010
 פלופ
אז אתמול נסענו לבנימינה. זה יקח קצת זמן להתרגל, אני משערת, אבל אני התחלנו לדבר ברבים. "מדוע זה התחלתם לדבר ברבים?" ישאל הקורא העירני, "או", אני אומר לו, "יען כי מודבק לנו תינוק מאחורה וילדה מן הצד ברוב שעות היממה." - "אה." יענה הקורא (היחיד שעוד נותר לנו) ויחזור לעסוק בענייניו הבוערים יותר מדיאלוג עם בעליהם של בלוג זה, כגון הוצאת שחורים מהאף, מיון מגירת הסכו"ם מפלסטיק, או גידול תחרותי של ציפורניים בבהונות הרגליים.
עכשיו משניתן להמשיך ולשוחח באין מפריע אספר כי הגענו בעיצומה של סערת הקור הישראלית השנתית אל מחסן באזור התעשיה של בנימינה ולו חניית חול פרוביזורית משובצת שלוליות שבוץ ושבץ. ושבוץ גם.
אז חניתי, הוצאתי אחד, הצעתי פיפי, חיברתי לגב עם המנשא השנוא עליי ביותר בעולם כולו בעודי מסננת "חיק טפו על הארגו הזה ימח שמו אמן ושל כל מי שהמציא אותו" (אבל בחיבה, בטון נעים וחיובי ובלי קללות, שלא ישמעו הילדים. אז יצא משהו כמו "הו, כמה שמחה אני בחלקי על כי יש עמי מנשא לשאת את ילדיי הרכים והאהובים, והגם אם הייתי מעדיפה מנשא התפור יותר על פי מידותיי, חלילה אין אני מתלוננת, שכן אשרי האיש השמח בחלקו.") שמחה על שפע המסרים החינוכיים והשיעורים הרוחניים שילדיי ומזג האויר הסוער מזמנים לפתחי, נפניתי להוציא גם את הקטנה. (היא הבכורה, אבל עדיין קטנה) שיחררתי, שלפתי, פשפשתי, ניגבתי, הרמתי שלא ירטב שום דבר ו...
פלופ! דילגתי מעדנות (אני, הקטנה וצרת המתניים, עליי עשרה קילו עודפים מהנקה, עשרה קילו תינוק שמסתכל במשקפת מלמעלה על עקומות גדילה, ועוד לפחות חמישה עשר קילו ילדה) מעל אחת השלוליות. דווקא יצאה יחסית קפיצה יפה. הייתי מקבלת 7-8 אפילו מחבר שופטים ממדינות עויינות. אבל הייתי עם קרוקס וגרביים.
סעומו ערס.
לוחשוב... לוחשוב... כפרות. נכנסנו, קנינו שניים מנשא יותר טוב, יצאנו, הרמנו, דילגנו, חגרנו, חזרנו.
אין פואנטה. אולי פעם אחרת. לפני חצות. נראה.
| |
| כינוי:
מין: נקבה MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
