היום נסענו לאיקאה להציץ להם בבדים. דווקא נחמד.
הכל הדפסים של כותנה ארוגה עבה אסתטית.
לומשנה, מתישהו הגענו לקופה.
עמדנו (בלי להגזים) כרבע שעה מאחורי איזו מתלמדת.
בהתחלה התורים היו עמוסים לעייפה באנשים ובסיפריות, אך במהרה
כל האנשים שסביבנו התחלפו באחרים ורק אנחנו נותרנו עומדים כמו איזה אאאאאאאאהבלים
ומחכים.
היתה מיני תקרית שבה ניגשתי לשאול את זותי שלפני (אחרי שעברתי
את מסלול המכשולים שהיא סידרה עד לקופה) במאור פנים (יחסי... יחסי...) אם התהליך תקוע, והיא סיננה אליי איזה משהו גועלי...
בקיצור, נשבעת ביקר לי שהתרחקתי והשתעלתי תוך כדי "וואו איזה
נחמדה" ציני.
לוחשוב לוחשוב.
מתישו החלטתי לשים נפשי בכפי ולעמוד בגופי בעוד תור!
יעני בתי עומדת בתור אחד עם העגלה, ואני עם 10 קילו קשור מקדימה
בתור השני.
היתה שם איזה כוסית דקיקה ומטופחת עם עגלה ותינוקת בת 5 חודשים.
"אכפת לך שאני אעמוד פה?"
"טפו טפו בטח שמע ישראל"
"אה... אז כן?"
"ברור ברור, בלי עין הרע"
וככה פטפטנו, בלי עין הרע, בעזרת השם, טפו טפו, והשיחה שלנו (כטבען של שיחות) התגלגלה למצב-השיער אחרי לידה והיא סיפרה לי בגאווה על
איך שיום אחרי הלידה, עוד לא נסגרו לה התפרים והיא כבר היתה במספרה.
בלי עין הרע.
ואז אני אמרתי "פשש. אני די השלמתי עם זה שאני נראית כמו סחבה
שנה אחרי הלידה. כולל השיער."
אז היא אמרה: <הכל אמת, בחה אלוהים טפו טפו טפו!>
"טפו טפו! בלי עין הרע! אבל זה רק בריאות שהוא שמן! תראי את
הבת שלך? גם היא לא שמנה! אני גם כל הזמן אומרת בלי עין הרע, טפוטפוטפו, בלי עין הרע, שמע ישראל, שיהיה
בריא, בן פורת יוסף..."
זהו.
ביקר לי.
בן פורת יוסף.
<;רק היה חסר לי חמסה חמסה שום בצל>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
