הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

הכל התחיל בשלהי הקיץ של 1999. ישבתי על אדן החלון ושתיתי לימונדה בקש. לבשתי חולצת טריקו מרופטת שגזרתי לה את הצווארון בקפדנות כדי שתראה מרושלת בדיוק במידה הנדרשת. רישול שלא חושף יותר מדי, אבל משאיר מקום לתהייה. שתראה כאילו במקרה נפלו עליה המספריים, ו-ב-מ-ק-ר-ה, יצא בדיוק אחלה. מזג האוויר היה נפלא. רוח קלילה, קרירה, הסתננה מבעד לפתחיה של החולצה, והשמש, בהירה ומנעימה, לא חיממה יותר מדי. קיצורו של עניין: זה היה יום מושלם.

באותו הבוקר קמתי מאוחר. התפנקתי לי עם שתי שמיכות הפוך עטויות הפלנל שלי, וקמתי לאט לבוקר חדש של יום חופש. לקום ליום חופשי תמיד היה עניין רציני, שאין לקחתו כדבר של מה-בכך. כי אפילו אם לבסוף הולכים לעבודה, לא במהרה משתכחת תחושת הנמנום העצלתני, והעדר הדחיפות שבקימה לחופש. כלכלתי את מעשיי בתבונה. בחרתי שלא לצחצח שיניים, ניצחון החופשים על העובדים, והתהפכתי אחר-כבוד אל הצד השני, מתפנית למלאכה החשובה של סיום הספר שקראתי בליל אמש.

            אתה מכיר את ההרגשה, כשבראש חיברת שני דברים אחד לשני, בלי יכולת הפרדה? אני אסביר… נניח לדוגמא, שתמיד כשאתה מנקה, אתה שם לעצמך את הדיסק של הספונג'ה. מרים את המכנסיים עד לאמצע השוק, שם את כפכפי הגומי החביבים עליך במיוחד, ופוצח במחול הניקוי. מובן, שמדי פעם אתה עוצר לסולו “All I wanna do, is have some fun" עם המגב.

אם אתה תמיד שומע את אותו הדיסק, מתעוררת הסכנה, שבפעם הבאה שמישהו במשרד ישמיע את שיר הנושא המוכר לך כל כך, תתפוס בשתי ידיים את הסמרטוט הקרוב, ובנענוע עכוז, ולהפתעתם המרובה של שאר יושבי החדר, תתחיל לאבק מדפים שעד לאותו הרגע לא היית ער לקיומם.

            לי זה קורה עם הספר שאני קוראת זו הפעם העשירית ו mandalay. אני שומעת את המוזיקה האוורירית והעשירה (כן, יכול להיות דבר כזה אוורירית ועשירה. תלך לקנות את הדיסק, תקשיב, ותבין. עכשיו מספיק להפריע לי.) ומיד מציפות אותי תמונות פרי דמיוני, על אראגורן ואיאומר בערבות רוהאן המוריקות. קרבות אדירים של חושך באור, גמדים ואורקים, אלפים וקוסמים.

            אבל לא בזה עסקינן. איפה היינו? אה כן. חלון. לימונדה. חופש. מושלם.

*

             בכן, כך ישבתי לי על אדן החלון, מעלעלת במחשבתי על דא ועל הא, וככה כמו שאני מעלעלת, חריוני ציפורים, או בעברית לשלשת, עוברים מול פניי בשריקה, ופלופ לתוך הכוס שלי!

וכאילו לא די בכך שחרבנה לי ציפור, לתוך הלימונדה, ביום חופש, כשאני על החלון, עם החולצה, גזורה וגומר, האירוע המצער היה חייב להסתיים בסילון לימונדה הישר לפרצופי המבועת.

            מה אני אגיד לך? יצא לי החשק. זה כמו בפעם הזאת שנשבר לי בקבוק יין מתחת לשולחן. אתה פשוט עומד שם, והכתם הסגול הסמיך הזה מתפשט לאט וביציבות, ואתה אומר לעצמך, מילא היין שעלה ככה וככה, ומילא הזכוכיות, והנאחס, והלכלוך, ושתצטרך לזרוק את הסמרטוט. מילא הכל. אבל למה-למה-למה מתחת לשולחן למה? לא מספיק כל זה, אתה צריך גם לזחול??

            אז פשוט ישבתי שם. הלימונדה נספגה אל החולצה והתחילה להתפשט בי, בתחושת אי הנוחות השמורה לנוזלים מסוכרים ביום אביב. הסתכלתי אל תוך הכוס במבט אדיש, הגם שהייתי מודעת לכך שאתחרט על זה. זה צף שם, מתמסמס לאיטו אל תוך המיץ. מבט שזרקתי אל פנים דירתי המעוצבת הבהיר לי, שגם המזרן לא נמלט מהתקרית. קפצתי פנימה. עמדתי עוד שניה או שתיים באמצע החדר חוככת בדעתי מה יהיה אוסף הצעדים העדיף מבחינתי, ואז, במהירות וביעילות, שמתי את הכוס בכיור, החלפתי חולצה, זורקת את זו הספוגה אל רצפת חדר האמבטיה, חטפתי את התיק הכתום ויצאתי מהבית.

            עוד לא קרה, שיצאתי מהבית, ולא חזרתי אליו מיד. אני יוצאת, יורדת שלוש מדרגות ומיד מסתובבת על עמדי מבלי שמץ מבוכה, חוזרת אל הדירה ולוקחת ארנק, מעיל, רדיו של האוטו, משקפי שמש, נעליים לסקווש, כרטיס עובד… רק תבחר. אני ככל הנראה שכחתי את זה. הסיבה לכך שאין בי שמץ מבוכה, היא שאני עושה את זה יום יום, שלוש פעמים ביום. אז מה תועיל לי גם מבוכה ?הפעם לא חזרתי. מה שלא יהיה הדבר ששכחתי, הסכנה שאני אשיל מעליי את התיק ואגרור את רגליי רוטנת אל מלאכת הניקוי ברגע שאכנס הביתה, גדולה ממנו.

            אז עמדתי בחוץ. יום חופש, משקפי שמש והכל. ולא ידעתי ממש מה לעשות. באופן נורמלי, הייתי נכנסת למכונית ומתחילה לנסוע. כבר הייתי מוצאת את מי לפגוש ומה לעשות. תוקעים את הפלאפון לעריסה ומריצים שניים-שלושה צלצולים, והכל בא על מקומו בשלום. אבל הפעם נוספה לסאגת השיקולים המורכבים שלי גם העובדה העגומה שבליל אמש, כמו מתוך חלום, התפנתה חניה ממש מול הבית. מדוגמת. חמש אבני שפה, מה שמשאיר אפשרות לחניה במכה אחת, מול הבניין, שניתנת להשקפה מהחלון, חניה… שחושבים פעמיים לפני שיוצאים מהבית כשמחזיקים בה. דילמה.

*

           נו. הלכתי ברגל, אלא מה? הלכתי לבית הקפה הקבוע שלי. אף פעם לא הלכתי אליו לבד. אבל אתה חייב להסכים איתי שיש בחיים מצבים שגורמים לך לשנות מהרגליך. והלא היה מדובר בזעיר-משבר.

            אני לא אלאה אותך בפרטי דרכי בשדרה. רק אציין שזו הייתה שדרה של העצים המקסימים עם הפירות השחורים העגולים שנדבקים לך ללמטה של הנעל וגורמים לך להרגיש כאילו שאתה פוסע במדמנה, וכל זוהמת העולם מתחת לרגליך. ובאותה נשימה של אי-הלאתך, אוסיף שבכך נתנחשה דעתי שלא לתת ליום הזה להפוך ליום נאחס.

            הגעתי אל בית הקפה. תפריט היה מיותר שכן הכרתי את כל פרטיו המסוגננים, שלא לומר פלצניים. הזמנתי את הקבוע שלי; הפוך גדול ופונדנט. במאמר מוסגר יש לציין שאם לא שאלת "מה זה פונדנט?" או "מה זה ברוסקטה?" או "מה זה [השלם את החסר בכל אחד מפרטי התפריט]?" אזי או שהנך קבוע, או שהנך פלצן, או שהנך ביישן. מכל מקום, לפעמים נדמה שכל מטרתו של בעל המקום הוא לראות אנשים חדשים מתפתלים בכיסאותיהם ומסתודדים רכונים מאחורי התפריט, שואלים אותנו, הותיקים, שכל כך מרוצים מעצמם, "מה זה, לכל הרוחות, טפאנד???"

            עלעלתי לי בעיתון, מגחכת למקרא הידיעות. לא גיחכתי כי הן היו מצחיקות אלא משום הפרודיה.