הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אמש שהיתי בבית הוריי כמנהגי מדי יום שישי. החלק המצער בעניין היה שעליתי בדיוק קילוגרם שלם בעקבות השהייה אצלם. החלק המשמח הוא שמצאתי את הספר "25" של אפרים קישון, ובו אחד הקטעים הכי אלמותיים ומעצבים בתולדותיי האישיים. הוא נקרא "מבצע קהיר" ומתאר את ההכנות של משפחת קישון ל"פורים שפילן" בשנה שבא טס אייבי נתן לקאהיר. זכויות היוצרים על הספר מסתכמים בכך שהוא נדפס באדיבותו של מר קישון וכי הקטעים נדפסו במקור במעריב. אז אינני יודעת מה המשמעות המשפטית של ציטוט מספָּר קטעים מ"פוסט פורים" הזה של פרנץ, אבל אני אנקוט לי בחופש מסויים לאור כך.

בעיצומן של ההכנות לקראת פורים, הבן האמצעי של משפחת קישון, עמיר, הסתובב בארשת פנים נעלבת ובעט מדי פעם בתחפושת שהכינה עבורו אמו: מכנסיים מסולסלים, מגפי גומי, מגבעת רחבה, חגורה מוזהבת ואקדח "מסריח" (כך במקור), כל אותו הזמן הילד הפך קודר יותר ויותר.

משנשאל אם הוא לא רוצה להיות קאובוי, ענה  - לא, אני רוצה להיות אייבי נתן. - וכבר החל לבכות בכי פרבנטיבי.

"קיימנו אסיפת הורים והכרנו בעובדה שגישתו של הילד רלבנטית למדי: מי לא רוצה להיות אייבי נתן באמשים אלו, מצפון האומה המעופף, ידידו של הנשיא נאצר, טייס שלום שהוחזר בפעם השניה מקאהיר?

אט אט נסתמנה הפשרה: - השנה תהיה עוד קאובוי - הצענו לעמיר - ובשנה הבאה תהיה אייבי נתן!

- לא! - צרח הנער - עכשיו! תיכף! אייבי נתן!

ההגדרה היורידית לתופעה הזאת, אם אינני טועה: דחף פנימי בל יסורב."

כאן מתחילה מסכת של נסיונות ליצור תחפושת של אייבי נתן. מסיר על הראש שכתוב עליו באותיות אדומות, דרך פיג'מה עם פרופלר בטוסיק ועד שפם ומשקפיים, לכולן מתנגד הקטן בזעקות שבר "פויה! זה לא אייבי נתן!"

"איזה חוסר אחריות, למען השם! איך יכול אדם אחראי לטוס לקהיר בלי שפם, בלי משקפיים, בלי סימן היכר ממשי?!"

"מה יקרה כאן בארץ אם כל אחד יתחיל להתערב בענייני מדיניות חוץ לפני פורים?"

לבסוף מתגלה הפתרון: להתקשר לאייבי נתן ולשאול אותו. אז מתקשר קישון סדרה של מספרים אקראיים ומנהל שיחה הזויה:

"האלו? הנשיא נאצר? - אני אומר לתוך השפוף - אפשר לקבל את אייבי לרגע?

- את מי? - שואלת אשה אחת בקצה השני של הקו - זה דירה של ד"ר וייסברגר."

הוא רושם על פתק את מה שאומר לו אייבי - חגורה מוזהבת ואקדח, מכנסיים מסולסלים, מגפי גומי... בעוד השומעת בצד השני מתבלבלת והולכת.

"החזרתי את השפוף בהבעה מודאגת:

- שמעת? - פניתי אל אמ'לה - עכשיו מניין לכל הרוחות ניקח בשביל עמיר את כל הבגדים שאייבי לובש?

- משוגע! - שואג הילד המטומטם שיכור מנצחון - הם נמצאים שם בפינה!..."

כך ניצל המצב ברגע האחרון דרך האלחוט. ואז מבקש קישון שאם הקורא יראה בימים הקרובים קאובוי קטן מאד וג'ינג'י מסתובב ברחובות העיר, הוא מתבקש לצעוק בקול רם: אוהו, הנה אייבי נתן!..."

יש עוד קטעים נהדרים, על ציגלר ממשרד החוץ שרוצים לשלוח אותו להיות קונסול ראשון בקונגו אחרי שאת האחרון אכלו, נדרו של פרישבריסקיץ לוותר על כל מה שיש לו ובלבד שיגיע לארץ ישראל, ומשהגיע משתולל מזעם על כך שאבדה לו מברשת הציפורניים הירוקה.

הספר מתחיל באיך פקיד הסוכנות הצמיד לו את השם קישון ומסתיים ב"זוהי הארץ" קטע שיאיר לפיד אוהב לפלגיאט...