הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

קיבלתי היום בדואל עדכון לחוק מרפי. משפטי אמת נצחיים נוסח "מי שנוחר חזק יותר, נרדם ראשון." ו"מכונה מקולקלת תפעל באופן מושלם בנוכחות טכנאי."

וגם "בצרור מפתחות המפתח הנחוץ הוא תמיד המפתח האחרון." משפט שהזכיר לי אינסידנט שארע לי השבוע.

נסעתי לבקר חברת ילדות וילדה חברותית במכונית הליסינג החדשה שלנו. החניתי, הגעתי, ובהגיעי חיבקתי את הילדה בחדר המדרגות, משליכה את כל חפציי לרצפה ברגע שראיתי אותה. אח"כ עלינו ונהננו כולנו זו מחברת זו, וביוצאי הבחנתי שהמפתחות לא עליי.

מיד הנחתי שפשוט תקעתי אותם באחד משפע הכיסים של אחד משפע התיקים שאני נושאת עליי דרך קבע. נפרדתי לשלום וצעדתי לעבר הרכב. את המפתחות, לא מצאתי. המכונית היתה עדיין במקום. חיפשתי בנתיב ההליכה מן הבית אל המכונית - ואין. חזרתי לבית החברה וחיפשנו נמרצות - ואין.

הסקתי שמכיוון שאין המפתחות בנמצא לא בתיק, לא בדרך ולא בבית החברה, והמכונית עודנה שם, שמישהו אסף בוודאי את המפתחות לביתו מתוך אזרחות טובה. הלכתי לעבר האינטרקום ופצחתי באותו מונולוג מול כעשרים דירות: "שלום, אני חוששת שאבדו לי מפתחות הרכב בחדר המדרגות שלכם הערב. האם מישהו אצלכם נתקל? אסף?"

מפתיע מגוון התגובות שמקבלים בפרזנטציה ממין זה. מ"לא מותק שלי, מצטערת, מקווה שתמצאי" חם ועד "מי את? מה את רוצה?" בקול פרנואידי בטירוף.

למרות שאין לזה כל משמעות מבחינה הסתברותית, התחלתי את מסעי האינטרקומי מלמעלה, עושה דרכי במורד הדירות, ובאיזשהו שלב (דירה 4 ) הפכתי את הכיוון. צלצלתי לדירות 1-2-3 בלי תוצאה משביעה רצון, ולבסוף החלטתי שזה אדיוטי ומיותר ושאני מוותרת על הדירה האחרונה. או אז קראה לי החברה. מסתבר שהשכן שלה (מדירה ארבע!) מצא מפתחות והוא שואל אם זה של מישהו מבני הבית.

למרבה הפליאה היו אלה מפתחותיי אני.

כשהגעתי אל המכונית להניעה אמרתי לעצמי "יופי של מסקנה הסקת, מזה שהאוטו פה, שהוא לא נגנב, הלא יש לך קוד נעילה!" 

אז הכנסתי את המפתח לסוויצ' וראיתי לחרדתי שהקוד כתוב עליו.