הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי
הבלוג שלי הוא בלוג פרטי, ואיש לא יגע בו בלי רשותי. |
| 8/2003
 נזול
זה הולך להיות מביך בשבילי, אז תשתדלו להשאיר את הרשעות מחוץ לבלוג לאיזה כמה שניות.
לאמאשלי, שהיא בנאדם טוב-לב, נעים הליכות ונחמד לכל הדעות, יש בעית חוש הומור קלה.
אין לה.
או ליתר דיוק, יש לה שם משהו שטרם זוהה, ואת אמאשלי, את כל אמאשלי, ורק את אמאשלי, הוא נורא נורא נורא מצחיק.
כשאמא שלי נזכרת במשהו שהצחיק אותה, מיד עיניה מאדימות ומתמלאות דמעות, ובכל פעם שהיא מנסה להתחיל ולספר מה הדבר, היא, מילולית, נחנקת, משתנקת ומשתוללת מצחוק, כל העת עיניה זולגות יותר ויותר. כל הפארסה הנ"ל היא מה שמצחיק אותנו, שומעיה, ולא הבדיחה עצמה. טוב, גם הבדיחה. אבל לא כמו שאתם חושבים.
אחרי רבע שעה של נסיונות כושלים, לבסוף עולה הדבר בידה, והיא מצליחה לגמגם את כל הפלא הקומי שלה. וזה כל כך לא מצחיק, שאי אפשר שלא לצחוק.
בנוסף לכך יש לה בעיית רדנדנסי. מה שהצחיק אותה פעם אחת, יצחיק אותה שוב ושוב ושוב ויגרור את כל הטכס האומלל הזה.
"Having said that, I give you: "The Nzool
אשה אחת הולכת ברחוב, ופתאום נופחת נפיחה.
"אוי! נזול!" היא אומרת לעצמה במבוכה. ["נזול" בעיראקית היא נפיחה, או "מספיק" (חן חן לאסף הקורא העירני), או משהו כזה. ק.כ.]
היא ממשיכה ללכת, ופתאום! עוד נפיחה.
"אוי! נזול!" היא ממלמלת.
ממשיכה היא ללכת. [עד לפה, תארו לעצמכם, בין 5-7 דקות של צחוק חסר שליטה של האישה שהרתה אותי, הביאה אותי לעולם, היניקה אותי, והאכילה אותי מאבות המזון ק.כ.]
וכל כמה דקות : "אוי! נזול!"
לאחר זמן מה, היא מבינה שהיא לא לבד, היא מסתובבת לאחור ורואה איש זקן צועד מרחק כמה פסיעות מאחוריה.
"כמה זמן אתה כאן?" היא שואלת נבוכה כולה,
עונה לה הזקן: "מהנזול הראשון."
כבר ניסינו הכל
אבל אין לנו ברירה
תמיד היא נכנסת בה
האשה עם חוש ההומור הנורא
| |
| כינוי:
מין: נקבה MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
