הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אתמול נסעתי לי ברכבי הגדול והחדש על כביש חמש לעבר צומת מורשה.

הרכב לא עשה כל רעש מיותר וגלש בלי מאמץ בכביש המואר באורותיהם של ממהרים אחרים לביתם.

הכיסא המוגבה סיפק לי התבוננות מעט מרוממת על העולם, והמוסיקה שהתנגנה עשתה לי מצברוח אופטימי.

"הנה אני" חשבתי, "עובדת הייטק מצליחה, מביטה על העוברים והשבים בסיפוק מסויים מעצמי, מהמכונית, מהרגע...היתכן? האם זה... 'סיפוק'?"

סקררררררררררררררררץץץץץץץץץץץץץץץץץ'!

"...השעה כבר אחרי שמונה בערב, כולם פה מסביבי עבדים אחרים שממהרים לביתם-קובייתם, שעבדו קשה מדי, הרבה מדי, בשביל שהקוביה תהיה מעט יותר גדולה ומעט יותר מפנקת. כולנו DRONES. גם אני. כל כך הרבה שעות, כל כך הרבה ויתורים, בשביל שהכנפיים שלנו תהיינה מעט יותר גדולות. כדי שנוכל להגיע יותר מהר לקוביה הבאה ולויתורים הבאים. אז יש לי טייטל בן שלוש אותיות. הלא יש פה CEOים כמספר הסטארטאפים, יש פה VPים אף יותר. הכל אויר, הכל הבל הבלים..."