הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי
הבלוג שלי הוא בלוג פרטי, ואיש לא יגע בו בלי רשותי. |
| 9/2003
אימפריה
או "אמאשלי מכה שנית"
אתמול בארוחת ערב זה קרה שוב.
אמאשלי: "אוי, זה מזכיר לי את הבדיחה על האשה שהיה לה זיכרון גרוע. אוי, <מתחילה לדמוע> זאת בדיחה מעולה!! אבל אני לא זוכרת את הסוף.."
קיפוד כזה ושאר יושבי השולחן: <דממה רועמת>
קיפוד כזה ושאר יושבי השולחן: <פורצים בצחוק היסטרי וחסר מעצורים>
אמאשלי: <כהרגלה, חושבת שהבדיחה שהיא עומדת לספר נורא מצחיקה ולכן כולם צוחקים. הגיוני. @#$L%%^&??@$ >
ואז זה קרה.
"פעם היתה אשה אחת שהיה לה זכרון נורא רע, והיא רצתה לחגוג את יום ההולדת של עצמה. אז חברה שלה שרצתה לעזור לה, תלתה פתק על המקרר ובו רשום מה צריך לעשות.
- להכין קפה [אמאשלי התחילה עם "להזמין את האורחים". אבל זה יהרוס את האין-פואנטה, אז זכרו שאמרתי לכם את זה, וכשתקראו בשנית תבינו ק.כ.]
- להגיש עוגה
- לשוחח
ביום ההולדת הגיעו האורחים. היא נגשה למטבח והכינה להם קפה.
אחר-כך היא נגשה למטבח והכינה להם קפה [רעידות משתלטות על אמא שלי שמתקשה לספר את הבדיחה בגלל פרצי צחוק רועם שלה עצמה.. ק.כ.]
אחר-כך [הפסקה ארוכה. צריך טישיו. ק.כ.] היא נגשה למטבח והכינה להם קפה.
אחר-כך היא נגשה למטבח והכינה להם קפה.
גם האורחים שלה היו זקנים סניליים כאלה. [חשוב לציין? ק.כ.]
וככה זה נמשך.
ואז כולם הלכו למסדרון ואמרו "מה יש למשוגעת הזאת שהיא כל הזמן מגישה קפה?" [אמאשלי ממשיכה להשתנק ולדמוע. ואז, הקש האחרון: ק.כ.] ואני לא זוכרת את הסוף."
חמישים אחוזים מהגנים. חמישים. מזה אי אפשר לחמוק.
אותי, זה מפחיד.
חתול: <ציין באזני הסוס באותה ארוחת ערב> "הכל אמת."
| |
| כינוי:
מין: נקבה MSN:
תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
