הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

האין זה פואטי? ביום חופש הבודד והמסכן שאני לוקחת לכבוד יום ההולדת שלי (טוב, שניים, היום ומחר, אבל זה נשמע יותר טוב ככה...) אני חולה כמו כלב, משתעלת חתיכות ריאה ALL OVER THE PLACE

עצרו את מכונות הדפוס! יום ההולדת שלי חל ביום שישי, האחד באפריל. אני אהיה בת שלושים ואחת לכל הפושפושיות והקושקושיות ששואלות. שזה (בשנות כלב) כמעט מתה. האמינו לי, בנות, אין לכן מה ללמוד אצלי. זה הרבה יותר מגניב לשיר "אדוני" עם רוני סופרסטאר וכמעט לדמוע מכמה שהוא עמוק.

סעמק, שוב נסחפתי.

אז חולה, והיה לי תור גם ככה בשביל איזה "חוג" ספורט, אז הלכתי לרופא. הוא נחמד הרופא הזה. ומצחיק גם. הוא ממש קיטר על זה שהוא לא מבין למה הוא צריך לטפל בכל כפר סבא, יש עוד רופאים ועוד קופות חולים. למה כולם מגיעים אליו?! הוא לא יקבל על זה פרס הרי.  מלמלתי "אני מבטיחה שאני אהיה בריאה." ואפילו לא דיברתי על השיעול הנוראי הזה. רק השתדלתי שהחתיכות לא יפגעו לו במשקפיים.

אבל שוב אני מקדימה את המאוחר.

כל הפוסט הזה נועד כדי להביע תובנה אחת חד משמעית שהפנמתי היום לראשונה. אחרי שנים ארוכות של העברת זקנות את הכביש וקימה באוטובוס, חמלה והתנדבויות לסוגיהן (בכל זאת, גדלתי בצופים), סופסופ הבנתי:

זקנות זה מהשטן.

שניה הסתכלתי על איזה שלט, בחיי שניה! טראח, הזקנה המקופלת שנראתה כמו ערימת שקים קטנה עם מקל, זנקה כמו נדיה קומנצ'י והלכה.. מה "הלכה"? רצה לדלת, נכנסה בסיבוב וטרקה אחריה את הדלת. ברור שזה היה תורי, ברור שהיא נדחפה, ובכל זאת ישבתי מפלבלת בעיניי בתדהמה ולא הפרעתי. אני באמת ילדה טובה מדי. אני אומרת לכם.

וזה עוד משהו.

ביומולדת צריך ללכת לקופת חולים.

מרגישים צעירים, רזים, רעננים ובכושר. באחריות.