הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אני, כשאני שומעת "הליכון" ישר אני חושבת על זקנה בסגנון עדות "בני היל" או "מונטי פייתון" מחזיקה ביד אחת את ההליכון, אותה היד שעליה תלוי התיק שלה, וביד השניה מנופפת במקל הליכה בכעס. לנצח יהיה לה כובע מעוטר פרחים, חצאית מקסי ונעלי סירה עם עקב קטן. לעולם היא תלבש סוודר מכופתר, אפילו בשמש צולבת.

מעניין שאף פעם אנחנו לא שואלים את עצמנו למה בעצם היא זקוקה גם למקל הליכה...

אבל, כתמיד, לא לשם כך התכנסנו כאן היום.

לאור הבעיה הדמוגרפית שהתבססה לי באיזור הירכיים עם שלט קטן "לא מתפנה!" החלטתי לעשות מעשה.

דיאטות הן ממני והלאה, וספורט שתמיד עסקתי בו במרץ, נהיה לא כיף ברגע שהפסיק להיות משחק והפך להיות כורח קיומי. (שלא לומר "טורח קיומי")

התגברתי על הבושה בכך שאני מצהירה מבחירה על שייכותי למין היפה, קניתי תיק נשי ומשקפי שמש ענקיים (שהגור טוען שנראים כמו משקפיים של פרחות עיוורות ) והרמתי טלפון לסטודיו C. זה היה בתום תהליך מחקרי שהפעיל את המפלצת שחזרה בתשובה הבאה:

הי

התקשרתי לסטודיו C  לברר על החוג הזה עם ההליכונים, הנה מספר פרטים:

זה נקרא "הולכות וזזות – הליכה קבוצתית מודרכת", וזה במרכז צמרות בגבול הרצליה-רמה"ש

מדריך בונה לכל אחת תכנית אישית בהתאם לגיל, לכושר וכד'

[אסופת פרטים טכניים, ק.כ.] 

אני ארשם לזה מייד כשאני אגמור את סדנת החריטה במסמרים על לוחות זכוכית שנרשמתי אליה, אבל אתן מוזמנות להחליט עבור עצמכן J

כמובן שלא עברתי על זה בשתיקה ועניתי לה כך:

עם כל כמה שתיאורך הנוגע ללב גרם לי להזיל דמעות צער שאפילו התנין שלי לא היה מתבייש בהן, אני חושבת שאני אתן לזה הזדמנות.

אגב, זה "הולכות ומרזות" ולא "הולכות וזזות", הודי שזה יותר הגיוני. ללכת בלי לזוז היה יכול להוות בעיה אף לטובות שבהולכות.

מכל מקום, כפי שאת בוודאי רואה, כִּתבתי אף את אשתו של הדגי, מתוך מטרה נפשעת להסיטה לבוא עימי (ללכת ולזוז ואולי אף לרזות כפועל יוצא, לא שהיא צריכה לרזות, אבל אולי היא צריכה לזוז.)

אני רוצה לאחל לך הצלחה בסדנה האמנותית שנרשמת אליה ולקוות עבורך שבכך תתני דרור ליצר החריטה הטמון בכולנו.

לא הרבה אחרי כן הצטרפתי לחוג הליכה. כן כן. אני לומדת ללכה עכשיו. השיעור הראשון היה בסיסי, רגל קדימה, אח"כ השניה, הראשונה שוב, וחוזר חלילה. אח"כ התחיל להסתבך  בשבוע שעבר למדנו ללכת מהר ולאט, ואתמול למדנו עליות. עם הקטע הפיזי אני עוד איכשהו מסתדרת. זה התיאוריה שגומרת אותי.

עכשיו, אני לא יודעת כמה מכם הלכו על הליכונים בקבוצה של למעלה מעשרים איש, ובודאי שאינני יודעת כמה מכם הפסיקו ללכת בדיוק באותה שניה עם מי שהלך לידם. אבל זה מ-בל-בל. עוצרים. ישר כולן חוטפות סחרחורת ונראה להן כאילו כל החדר הולך אחורה. ואז זה קורה. אחת הבחורות עושה צעד קטן לאחור, כמעט בלתי נראה. ופתאום שורה שלמה של בנות, כמו מתוכנתות, מתנדדות קדימה באורח מסוכן ונאחזות מבועתות במוט שמולן. אני כבר מחכה בכליון עיניים להתרסקות הראשונה. (מואה הא?)

ואם אנו כבר עסוקים בגילויים אינטימיים ומשפילים ממין זה, אז

NAH. יש גבול.