הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אני חושבת שהיה רק דבר אחד גרוע יותר מלדחוף את המכונית שלי החוצה מתוך שלולית ענק של מי קרח שהגיעה לי עד המתניים. וזה לצאת אחרי כן מהג'ינס שלי.

כבר הייתי קרובה מאד לבית, נסעתי בסערה העזה בבוקר העשרים ואחד בינואר השנה, ברחוב רידינג, כשלפתע ראיתי אשה זקנה, מנסה להוציא את הסוודר שלה מן המים שהצטברו לצידי המדרכה. הסוודר הכהה נסחף במהירות, וכל כמה ששנאתי לשבת במכוניתי הקפואה ביום סערה גועלי שכזה, הרגשתי מאד רע עם זה שהזקנה עומדת בחוץ בקור ובגשם השוטף.
מכונית נוספת עמדה במרכז הכביש ולא נסעה, ולי נותר רק להניח שזה מכיוון שהנהג/ת מתלבטים אף הם איך לסייע לאשה המסכנה.
הו כמה שאני טעיתי...

מכל מקום, עקפתי את המכונית המתלבטת, ונסעתי לעבר המדרכה על מנת לעצור את הסוודר עם הגלגל, מה שקרה למעשה, היה שיצרתי מעין גל-נגד לכיוון הזרימה של המים, מה שגרם לסוודר להעצר, ולזקנה לתפוס אותו.
שמחה וטובת לב, שכן עשיתי את המעשה הטוב היומי שלי, הפניתי את ראשי, ולזעזועי ראיתי בריכת ענק, ארכה כמאתיים מטרים, רחבה כחמישים מטרים, ועמקה כמטר, ואני כבר עמוק בתוכה. הפניתי את הרכב למרכז הכביש. "פה עמוק!" אמרתי לעצמי בבטחון. [מה חשבתי, לעזאזל?! "אז אפנה למרכז הבריכה, שם, מטיבן של בריכות, פחות עמוק?!]
לאחר זמן קצרצר מצאתי את עצמי נאבקת במים שהגיעו אל המגבים.
המנוע כבה. המכונית, נכנעה.
היא עשתה קול גרגור חמוד כשהיא נפחה את נשמתה.

וכך, אני, באמצע שלולית ענק, במכונית כבויה, שזגוגיותיה מתערפלות עליי והולכות באין מאוורר, אינני רואה דבר, ומדי פעם מטלטלת בגל אלים שיוצרים אוטובוסים ורכבי 4x4 החולפים על פניי.
אני לא אשעמם אתכם בפרטי שיחות הטלפון שערכתי מן המכונית הנצורה. רק שנאמר לי שעליי להמתין כמו שאני שלוש שעות לחילוץ. ואז גמלה בלבי ההחלטה לעשות מעשה.
יצאתי מן המכונית.

מים געשו פנימה, ואני עמדתי, על פלטפורמות כבדות בגובה 5 סמ', במים קפואים ומטונפים עד לישבן.
ואז... דחפתי.
ודחפתי.
ומכיוון שכבר הייתי במרכז הכביש, הלכתי לכוון את ההגה לעצמי רק כאשר עמדתי להתנגש בשלטים ובמדרכות.
לאחר זמן מסויים של דחיפות והטיות,  פתאום הייתי תקועה לחלוטין וללא סיבה נראית לעין.

אני משערת שפשוט היו יותר מדי מים, ויותר מדי מכונית, ונורא קצת קיפוד.

זה היה  מתסכל למדי.

למזלי, זו היתה בדיוק השעה שקו 45 עובר כל 8 דקות. אז ניצלתי גל גדול שאחד מהם יצר כדי להתגבר על המכשול ההוא. תושיה, יקיריי, לא קונים בסופר.
לאחר עשרים דקות של מאמצים, דחיפות ויישורים, קפואה ומושפרצת אלימוֹת, הגעתי לישורת הסופית. זה כבר היה ממש קל. המים הגיעו רק לברכיים. והיה רק לדחוף וליישר. נו ביגי.
ואז הופיע הבחור.
בחור: "אני מסתכל עלייך מהחלון כבר רבע שעה, לא יכולתי שלא לעזור!"

באמת תודה רבה לך! מה עשית עד עכשיו? פיצחת גרעינים?
לא יכולת לבוא כשזה היה באמת קשה?
על אף העובדה שהוא "לקח פיקוד" והתחיל לחלק לי הוראות טפשיות, קיבלתי את עזרתו בחיוך, ודקות אח"כ המכונית כבר חנתה יפה מחוץ לשלולית ודי קרוב לבית.

לקח לה שלושה ימים להתאושש.

במהלך צליחת הכנרת שלי, שש(!) מכוניות נוספות נתקעו בשלולית הגועלית.

ואני באמת לא מבינה, למה!?
הלא אפשר לנסוע מברודצקי (ממש מעקף של הקטע הזה) ובמיוחד שהם ראו אותי נאבקת כפי שנאבקתי.
היה שלב שעמדתי נוטפת ומחייכת ליד השלולית, ויעצתי למי שהגיע לנסוע מסביב.
נשבעת של99% מהם מיד ניצת גיץ מרדני בעיניים.

קיפוד כזה: "באמת שעדיף לנסוע מסביב."

אבל לא. לא מר ישראלי.
מר ישראלי: <חושב בינו לבין עצמו: > "אני יכול לעשות את זה! קטאאאאן עליי!
מה זה כבר בשבילי מטר עומק?
כשחצינו את התעלה למישהו היה אכפת העומק?
הפורד פיאסטה 82' שלי אוכלת את השלולית הזאת בלי פלפל ומלח.
היי! רגע! מה זה קול הגרגור החמוד הזה?"

אותו יום, חולון.