למי שלא יודע, חלושס הלכה לעולמהּ. ביתהּ האפלולי נסגר למבקרים בראשית החודש שעבר, וגופתהּ המרקיבה לא נתגלתה במשך מספר שבועות עד אשר במבה היקרה נקלעה למקום, דפקה על התריסים ומשלא נענתה, הגיעה אליי בזעקות חמס.
מהיכרותי רבת השנים עם חלושס, היה לי ברור לגמרי שהיא כתבה צוואה מפורטת על דרך השלילה.
"שהניה לא תגע בסרוויס, שרוחקה בשום אופן לא תקבל אף לא אחד מהשטיחונים הרומנים של סבתא זלדה, ואם השוורצע עם הקוצים רק מתקרבת אליי, אני לא יודעת מה אני עושה..." וכך הלאה וכך הלאה.
משכתבתי ליושב במרומים (אותו אני נוהגת לכנות בחיבה "היריב החבוט שלי") על המצוקה שלי בכניסה לביתהּ של קרן האור המלבבת של החור השחור הגדול ביותר בגלקסיה, כתב לי היריב "למה אתה לא משתמש באופציה שחזור בלוג". החליטותי שלא להשיב "כי אני הבלה, ובאבל, ואין לשפוט אדם בשעת כוסו, כיסו וכעסו." מחלתי על כבודי, ולאחר כעשרה נסיונות כושלים (גם מהקבר היא בועטת, הזקיינה) הצלחתי. חלושס שבה על כנהּ. לתפארת מדינת ישראל.
הדבר הראשון שהיא אמרה, היה כמובן, "כמה זמן צריך למות בבית הזה עד שמישהו בכלל שם לב?" אח"כ היא כחכחה בגרונהּ עפעפה בעינהּ, הניחה ידהּ על מצחהּ, ועודה מביטה בי בזוית העין נאנחה אנחה כה אותנטית, כה ... ובכן ... פולנית ... שכמעט התחרטתי שעשיתי את זה.
כיום שוכנת חלושס במעונהּ, מביטה דרך קבע מן החלון ומצקצקת כהרגלהּ בקודש למראה העוברים והשבים. תנוח דעתכם. היא עוד תמות אלף מיתות משונות ותוציא לנו את הנשמה במגוון דרכים פאסיביות אגרסיביות, רוויות אשמה, שקרים ווידאו טייפ.
עם הקוראים הסליחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
