הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

מי שעוקב, הוא בוודאי יודע, שעכשיו אני לומדת לרוץ. אחרי כחודשיים של אימונים, הגעתי למצב המופלא שבו אני יכולה להחזיק מעמד בריצה מהירה ביותר (בשבילי! מהירה בשבילי! אם אני אגיד את המהירות כולכם תצחקו ותגידו שזו המהירות שבה אתם נחים אחרי המרתון... אבל מילא.) במשך כחמש דקות.  או אז המדריכה אומרת "כולם לרדת למהירות דרגה שתיים" ואני מודה לאלוהים שהציל אותי ממוות בטוח.

כשאני אצה, אני לא ממליצה לאף אחד להיות בתוך הראש שלי. זה מקום אומלל, אפור ורטוב. במקום להתמקד בנשימות, באיזושהי נקודה ערטילאית מולי, ביופיו של היקום, אני מצליחה להתמקד בכאבים בכתף, בכאבים בכפות הרגליים, ובעובדה המייאשת שהזמן עד לסוף קטע הריצה פשוט לא זז.

למדריכות בסטודיו C אין הרבה מעוף כשזה נוגע למוזיקה ששמים כשעוברים לקטע הריצה. ולכן, אם ברצונכם לראות מחזה משעשע, כל שעליכם לעשות זה להגיע אל מיטתי בעודי ישנה, לקרב בשקט-בשקט רמקולים ענקיים לאזניים שלי ופתאם! להפגיז ב"She's a maniac".

כך תזכו למחזה הלא יסולא בפז שלי קמה ומתחילה לרוץ באמוק במקום. לפחות אני אחשוב שזה במקום, כי ככה זה כשמתאמנים על הליכונים. מה שבפועל יקרה זה שאני אמרח על קיר חדר השינה שלי כמו חומייני על ספידים.

ועכשיו לשאלת 64 אלף הדולרים. או בעצם "לשם מה התכנסנו כאן הערב?"

אני חייבת לדעת מה עובר לכם בראש בדקות הראשונות כשאתם רצים. האם לכולם יש קטע סיוטי ואח"כ מתייצבים? (אני עוד לא הגעתי לשם) האם תמיד אהבתם לרוץ? שנאתם לרוץ? למה?

חייבת לדעת. אחרת אני אף פעם לא אצא מהמעגל הבלתי-נסבל הזה של לרוץ רק את החלק האיום.

או שאולי הכל זה חלק איום וכולם מספרים לך שזה נהיה על הכיפאק כדי שהם לא ירוצו לבד?