הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

כשהייתי ילדה עולה בשנים וסוגה בשושנים, למדתי בבית-ספר היסודי "רעים".
זאת כמובן לאחר שנים מאלפות בגן ויצו, גן יודית, גן תקוה, וגן שמחה.
מכל מקום, כשהגעתי ל'שלוםכתהא' היתה מנהלת לבית הספר, מנהלת רצינית, רבת נסיון ושנים, הֶק, אם היא היתה חיה היום, היא ודאי היתה מתמודדת לראשות איזו רשות. או עיריה. כמו כולם.
קראו לה צילה. צילה אשכנזי. שמתם לב איך שתמיד אשכנזי זה מזרחיים?
צילה היתה זקנה, מכוערת, ובעיקר גיבנת. סיריאסלי.

הבחורה היתה מטר ארבעים, חטוטרת מכובדת על גבה, וכפופה כמו ריש קדימה.
עכשיו, עזבו אותי מפוליטיקליקיטיקליק קורקט. אני לא מדברת אתכם עליי, ועל מרומי גילי, אני מדברת על גיל 6. ילדה קטנה, באה לביצפר, והקרפד המחוטט הזאת צובטת לה בלחי.  מחריד. איפה יצחק קדמן כשבאמת צריכים אותו?!

לכבוד תחילת הלימודים, (לימים למדתי שלכבוד כל שטות בעצם) כל תלמידי בית הספר התיישבו חגיגית במגרש הכדורסל מסודרים בחית, לפנים זאטוטי כיתה אלף, רועדים כעלים נידפים בחולצות לבנות. וזאתי שנראית כמו הזאתי ממפלצות (ע"ר), מקרקרת עלינו העוללים הזכים בְּרָכוֹת.
אני זוכרת שחזרתי הביתה בסוף אותו יום קשה, מבולבלת ומבוהלת, ושאלתי את אבאשלי אם כשהיא ישנה, הרגליים שלה מכוונות הישר לעבר התקרה ואם זה לא נורא קשה לחיות ככה.
זה מאד הצחיק אותו.
אני הייתי ילדה במצוקה! מצוקה!

והוא צחק..

עכשיו אני רוצה לתרגל אתכם משהו קטן כדי שאפשר יהיה להגיע לסוף הפוסט הזה עם חיוך. יאללה?

אני רוצה להשתמש בקו תחתון ודגש על מנת לשים את הטעם במילה. מנסים? קדימה:
בית
עגבניה
אבוקדו
יונתן
יונצי
הבנו את הרעיון? יופי, ממשיכים.

שנים אחר כך (בשביל ילד בן 6, 3 שנים זה זמן מחצית חיים) כבר למדנו אנגלית. היתה לנו מורה צרפתיה, שמנה עד מאד (ר' הערה על PC) שלימדה אותנו עינגליזית במבטא אמריקאווי אסלי. היא מאד השתדלה להנפיק אותו.  היתה לה מין ריש מתגלגלת כזאת, כמו של קליפורניה-וואנאביז.  Kullam Liftowach machbaRWot...
מכל מקום, יום אחד נתקראנו להתכנס כל בית הספר במגרש הכדורסל.

אז כבר לא היתה זאת צילה הגיבנת, כי אם סגניתה ולימים מחליפתה, שוש אנצ'קובסקי, הידועה בפי העם בשם: "שוש בקבוק-חומץ"
וכך, לקחה אותנו מוניק מורתנו לאנגלית אל מגרש הכדורסל, הושיבתנו הפוחזים, בחית, וכולם ישבו בציפיה דרוכה לדבריה של בקבוקחומץ.

אך במקום, הוצפנו בנחיל ברחשים שתקף מקומית את הכיתה שלי. כולם כמובן ניצלו את העניין והתחילו לרוץ לכל הכיוונים, חלקנו הגדלנו עשות, נופפנו ידיים וצעקנו "פשפשים, פשפשים!!"
מוניק ספקה כפיה בייאוש וצעקה אחרינו במבטאה הכבד: "זה לא פישפשים, זה פארפרים!"
ומאז ועד היום, יש סוג של הווי, בין יוצאי הכיתה וחבר מרעיהם, כשרואים חרק, לא חשוב איזה, ג'וק, פרת משה רבנו, זבוב, יתוש, נמלה, צפרדע, זברה, היפופוטם, ממותה תלת ראשית, יש לנופף בידיים, לפוץ לכל עבר ולצעוק במבטא אמריקאי-וואנאבי: "זה לא פישפשים! זה פארפרים!!"

עכשיו אף אתם חלק מהמהפיכה.

חוצמי דבורים ומכלבים כמובן, שאז יש לומר "מלח-מים-מלח-מים" ולא להזיע