הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אני יודעת. אני יודעת.

הפילים קופצים לי על הראש לפחות עוד שעתיים וחצי בקאונטר.

זו השעה שהם על המטוס ומשחררים אותי סופית. עד שאני לא שומעת שיצא המטוס לנוּיוֹרק, אני לא נרגעת קומפלט.

ובכל זאת.

החתולי יצא עכשיו לקחת אותם לשדה התעופה.

אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר את רגשותיי בעניין.

הבית הפוך, שאריות מארוחת הערב האחרונה.

בונה: "או! עכשיו העוף מוכן!"

קיפוד כזה: <בלב: כושלאמאשלךהצולעת> "לא. אתמול הוא היה מוכן, עסיסי וטעים. עכשיו הוא עשוי יותר מדי, מיובש ומגעיל."

<מסננת לעצמה> "ומעניין איך הוא יראה לך על הראש, או תקוע לך בפה ובנחיריים."

הפילים בלגנו עוד קצת את כל הבית, כולל חיתולים מלוכלכים של טמגוצ'י.

הטפשים הלכו.

הפילה באה לנשק אותי נשיקה סופית ואחרונה. הייתי חייבת להחזיר.

אח"כ היא סובבה לי את הראש והדביקה לי אחת מלאה קרם פנים ישר על השפתיים.

אני עדיין מזועזעת. זה לא הטרדה מינית זה?!

מכל מקום, כאן קיפוד כזה, מנגבת שאריות קרם-פנים משפתותיה, בוחנת את הג'יפה וההריסות, ומחייכת בסיפוק.

חודשיים וחצי בלי אמא.

ליברטה-אגליטה-פרטרניטה!