כבר זמן מה שאני מבינה (הגם בפליאה מסויימת) שלא כל היקום צורך מוזיקה לוריד, יום יום, כמה שיותר. שיתרה מזאת, לא כל מי שסביבי חש ברע אם הוא לא שומע צלילים ו/או שירה ו/או נגינה במשך כמה ימים רצוף.
הרגלי צריכת התרבות שלי (ולא בניגוד לתרבות הצריכה שלי) ניזונים מפילוסופיית עולם מעמיקה הדוגלת בשטחיות. רוצה לומר, שהעולם מלא בזוועות כשלעצמו, ואין לי צורך מיוחד לצרוך בנוסף לזה גם זוועות פרי מוחו הקודח של כל פלוני. אז אני אוהבת סרטים קלילים, מגניבים, מצחיקים, מדליקים, פילוסופיים באופן רך שכזה, לעוס להמונים. זה לא אומר שאני לא אוהבת את הOCCASIONAL סרט עמוק ורב משמעות, אבל צריך לתבל אותו היטב היטב מכל הצדדים בהרבה סרטים חסרי משמעות.
בספרים הטעם שלי דומה. עם הנחה משמעותית לג'ון אירווינג על קדחון מוחו.
ובמוסיקה? במוסיקה זה קצת שונה. כלומר, זה עדיין נכון אם מקבילים את העמוק ורב המשמעות ל"קלאסי" ואת הקשה ל"גראנג'"
ובכל זאת יש לי טולרנטיות יותר גדולה במוזיקה מאשר בכל תחום אחר.
בקצרה אפשר לסכם ולומר שאני "אוהבת רוק".
יותר לאורך, מסתבר שאני אוהבת נשים יוצרות שכותבות, מלחינות, מבצעות, מנגנות, הכל לבד. ושיש לי הערכה עמוקה ליוצרים אירים.
אבל זה לא מפריע לי, (וזה מפריע לי שזה לא מפריע לי) לשיר לחתולי כבר יומיים ישר לאוזן "אבל אני שר... מהללללההההב מהלללבבב..."
(שלא תבינו אותי לא נכון, אנ'לא אהוד בנאי, אנ'לא גידי גוב אנ'לא שלמה ארצי, אפילו לא קרוב...)
גם לכם זה מזכיר את טופלה טוטוריטו באופן מטריד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
