הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

לא פשוט העניין הזה של התמכרויות.

לא פשוט העניין של "טעם נרכש".

ל-דוג-מא:

אני מאד אוהבת בירה. לא לא. לא "בירה" נשר.

בירה בלגית משובחת ביבוא אישי. דברים כמו ORVAL [לקרוא במבטא צרפתי מופלץ]

קפה התחלתי לשתות בגיל 26 בערך. "התמכרתי", עבר לי.

הייתי "מכורה" לקולה. עכשיו אני לא. בכלל. זה פיחס.

אז, האם זו התמכרות?

אני חושבת שלא.

היה לי ולזיפת פעם שותף, הוא ניסח את זה יפהפה:

"אנחנו לא אותו הדבר את ואני. את בנאדם לא-מעשן. 

אני, בנאדם מעשן, בלי סגריות."

 זה מכור בעיניי.

אני לא כוססת ציפורניים כבר חצי שנה.

אבל אסור לי לקרב את האצבעות לפה. כי אני לא אוכל לעצור.

אלכוהוליסט לא יכול לשתות "כוס אחת ודי".

אסור לשים לידי פיצה. אסור שישארו שאריות במקרר. אני לא צוחקת. דעתי לא תשקוט עד שאני אגמור אותה. פיסה אחרי פיסה. עד בחילה. עד זרא. לא מדובר ברעב. ברגע שהבחילה מהפרוסה הקודמת קצת שוככת, אני רצה לאכול עוד אחת. לא אכפת לי שהיא קרה. בשביל לחמם צריך לחכות עוד 20 שניות.