הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

כשאני אומרת "עיצוב" אני לא מתכוונת ל"עיצוב שיער" או "עיצוב גינות"  או "עיצוב בגדים".

היום אני רוצה לדבר על "עיצוב נפשו הרכה של ילדך דרך הסרטים שאתה לוקח אותו לראות".

אני מזועזעת מזה שסרט כמו "מלך האריות" נחשב סרט ילדים. ברצינות.

פתיחה:

הסרט הראשון שלקחו אותי לראות בקולנוע היה "במבי".

אז, קולנועים היו מפלצות ענק עם 1500 מושבים ויציע, והיום או שיש בכל אחד כזה חמישה עשר אולמות קטנים, או שמקרינים בו סרטים הודיים או שעושים בו ערבי גאלה.

אני זוכרת את אמא שלו, של במבי, עיניים עצומות [במובן "גדולות עד מאד"] עצומות [סגורות] ואותי. מאד מאד מבולבלת. מאד מאד מסכנה.

למה עשו לי את זה?! למה?!

על מה חשבתם?!

הסרט השני; אבאשלי לקח את שתי בנותיו הקטנות ליום כיף בתל-אביב.

"קונילמל בקהיר". או שאולי היה זה "שני קונילמל" ? כך או כך: ג'יהיזז!

לאבאשלי תמיד היה חוש הומור מעוות במיוחד.

ימי הוידאו העליזים:

כשהגיעה הטכנולוגיה המתוחכמת של וידאו לארץ (ואבאשלי תמיד מתעדכן במה שהכי חדש והכי טוב והכי יקר) הוא עשה מנוי לספריות מספריות שונות, וכך פצחנו בזמר, שכן אבאשלי מאד עקבי בז'אנרים שהוא אוהב.

1. מחזות זמר. צלילי המוזיקה, מרי פופינס, שיר אשיר בגשם, הקוסם מארץ עוץ, גברתי הנאוה, קברט, סיפור הפרברים, אמריקאי בפריז, ווילי וונקה, אנה ומלך סיאם, ברור. אבל "שבע כלות לשבעה אחים"?!

2. מערבונים. מכל סוג מין וצבע. קיד וקאסידי, העוקץ, הטוב הרע והמכוער, אוכפים לוהטים, שבעת המופלאים, שאני אמשיך? כל מה שהיה בספריה. הכל.

3. טריניטי נגד במבינו. כולם. [וזה עוד לא מביך כמו:]

4. לואי דה פינס. כולם.

5. ג'יימס בונד. כו-לם.

6. אין לזה סוף.. (הגשר על נהר קוואי?)

אתנחתא קומית:

טפשון: "קיפוד, אני הולך לראות סרט, את רוצה לבוא איתי?"

קיפוד כזה: "איזה סרט?"

טפשון: "סימבה. אבל האיש."  [התשובה במהופך: דאבניס]

הערה מהותית: הם יצאו באמצע. זה הפחיד אותו.

~ ה פ ס ק ה ~

טראומה שלא ניתן לתקן:
כשביקשתי מאבא שיביא את "מכסחי השדים" בוידאו, והוא הביא בטעות את "מגרש השדים". אחותי הקטנה (אני הייתי בכיתה ד' והיא ב-ג') ישבה שם ונהנתה מכל רגע, ואילו אני, עד שהכרעתי באופן סופי ומוחלט שזו כנראה לא ההתחלה המפחידה של סרט שאמור להיות מצחיק, הזדקנתי בעשר שנים. וגם ה"גרמלינז" איננו סרט נחמד ומקסים.

דה נקסט ג'נריישן:
כשאנחנו כבר בגרנו והבנו עם מי יש לנו עסק, אני הייתי בערך בת 15, שמשון בת 14, ויובב הצימוק המסכן, בן 9. אבאשלי לקח את כולנו לראות את "סינמה פרדיסו". כולנו מאד התרגשנו. וכשעלה האור בקולנוע. ראינו שיובב מנגב את דמעותיו במבוכה גדולה. מסכן קטן. הוא בדיוק היה בגיל הנכון להיות "בן בוכה".