הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אבאשלי איש מדהים. באמת.

אני אוהבת אותו כל כך.

הוא מדבר מעט מאד, צוחק מעט מאד כמעט בכל סיטואציה חברתית, חוץ מאשר כאשר הוא עם המשפחה שלו.

הוא גם שטותר גדול.

-- פעם הוא עלה לאוטובוס בלונדון ושילם עם שטר של 100 ליש"ט.

-- פעם אחרת, רק עם פניז. רשע.

-- פעם הוא נסע לרומניה עם חבר רומני, הם היו צריכים לקנות כרטיסים. החבר אמר "סמוך!" וחזר עם הזנב בין הרגליים. אח"כ אבא שלי הלך. חזר אחרי חמש דקות עם כרטיסים. "אבל, איך?!" שאל החבר. ואבא שלי אמר "אה. פשוט ביקשתי בעברית. הם לא הבינו כלום, אבל נתנו לי מה שביקשתי."

לאבאשלי קוראים ויטו. אבל כשבאו להוציא לו ת.ז. רצו לעברת לו את השם האיטלקי המפואר שלו (מצונזר מסיבות ברורות) ובמקום ללכת עם המשמעות, חיים, הלכו עם המצלול.

אביגדור.

אני תמיד אומרת לו שאביגדור זה שם של צב.

אפילו לא צב מחמד. צב ששמים מעצור לדלת.

כשמישהו מאיתנו עצוב, רק אבאשלי יודע מה צריך לעשות.

כשהתבעסתי מחיי הפנימיה הירושלמית, הוא לקח אותי לקנות מילון.

"לא כזה. עוד יותר גדול!" הוא היה אומר בחנויות הספרים.

"לא כזה. ספר, נו?" הוא היה אומר לירקנים.

"אתה לא יודע מה זה מילון?!" הוא היה אומר למוכר המבולבל בחנות של טמבור.

תמיד יודע להצחיק אותי האבא הזה.

כשנגמר עם החבר הראשון, ובכיתי לילות כימים, הוא היחיד שהבין.

הוא נכנס אליי לחדר.

עם מחבת (?!)

"קחי עיצה! טגני ביצה!"

הוא שר לי (והמבין יבין)

עובדה שמכל המילים והחברות והבכי, רק זה נשאר בזיכרון.

התכוונתי לכתוב פוסט משעשע על אבאשלי, ופתאם.

אוף.

הוא יוצא לפנסיה מוקדמת.

והוא עוד מעט בן ששים.

הוא תמיד נראה צעיר לפחות בעשר שנים מכפי גילו, ועכשיו, פתאם הוא מזדקן לי מול העיניים.

והוא עצוב בזמן האחרון.

ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.

יש למישהו מחבת?