הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

מאסה זו באה לאחר שנים של תוכחה, הררים של מסירות שתוגמלו בהרבה מאד גועל נפש, וסדנה לעצבים מהאחת. (ר' פוסט פה למטה. היא בסדר זאתי, שלא תגידו שלא אמרתי)

באופן נורמלי, אני שומרת את הכביסה המלוכלכת שלי לעצמי. אני מתכוונת לזה. יש לי סל כביסה ומגיל 15 אני עושה את הכביסה שלי לבד, תודה רבה. המחשבה שמישהו אחר יכבס לי את הכביסה המלוכלכת, או גרוע מזה, ישב עם פופקורן ויצפה בה, די מזעזעת אותי. (אם כבר פתחנו את הנושא, מעניין לציין שאני מזיעה רק בצד ימין וגם זה התחיל רק לפני כמה שנים.) אז זה לא שיש לי שלדים בארון, או כתמים בלתי נמחים על החולצות. פשוט, במילה אחת, פולניה. לא מזמינים אנשים הביתה כשמבולגן. "אורח לרגע רואה כל פגע" אמרה תמיד אמאשלי, ובין אם צדקה ובין אם לאו, המסר נחקק.

אני בחורה דעתנית למדי. יש לי עמדות מגובשות, מנומקות, ולעתים נחרצות. כשאני מזהה כזו מין דעה "נחרצת" אני נוטה לבחון אותה. לא הייתי רוצה להגיד "אני מתעבת רוק כבד" וכשיגידו לי "אבל ניסית?!" למלמל במבוכה "מממ.. לא ממש". אז קניתי דיסק, והיום אני מזמזמת לי בשמחה מיני רעשים בלתי מזוהים שלקח לי כמה שבועות להתרגל אליהם. יתרונות השיטה? היום כששואלים אותי: "אבל ניסית?!" אני אומרת "כן, בהחלט, ואני ממש מתעבת רוק כבד." (בנימה אופטימית זו, ליזי, את מוזמנת למרוט לגמרי את מה שלא תקראי למה שיש לך שם למטה, אני לא אשפוט אותך. ואני מבטיחה פעם אחת לנסות, שלא אוכל להיות נחרצת כנגד. אלוהיי, איזו מחשבה מצמררת...) ובמאמר מוסגר נוסף אני אזכיר את האחיין שלי שבגיל זעיר ביותר נלקח לאופרה לילדים, ישב והקשיב בכוונה מרובה כמחצית האופרה ואז חזר אלינו ואמר במבטא של ילד בן שנתיים: "אני בדקתי את ז'ה, ז'ה לא מוצא חן בעיניי."

ולכן, לאחר שנתיים של שמירה קנאית ונחרצת על הכביסה שלי לעצמי, ובעקבות קורס מזורז ב"Speaking my mind" אצל זאתי האמורה לעיל, אני אספר לכם.

היתה לי פעם חברה, (לא, זו לא The blogger formerly known as soon, לכל המודאגים...) שהיתה לי חיבה מסוימת אליה. במשך שנים אופיינו יחסינו בעליות ובמורדות. על פי רב כי היא הצליחה בחן אפייני לעלות לי על כל העצבים. או לעשות איזה מעשה בלתי יעשה כזה או אחר. ואני? כמו פרפר לאש. על כל זאפטה שקיבלתי ממנה, חזרתי לקבל עוד. בפעם האחרונה, היא באמת עברה כל גבול. אז החלטתי, ביני לבין עצמי, שזה הקש האחרון. שהיא יכולה ללכת לכל הרוחות ולמות שם, כל עוד זה תלוי בי. מטבע הדברים, חלפו הימים ועלתה במוחי המחשבה האדיוטית שאולי עברו מספיק מים מתחת לגשר. שאולי הגיע הזמן שוב להיות ה Bigger person. ואז נתקלתי בבלוג שלה. כן כן, מסתבר שיש לה בלוג. בערך מאית מהכניסות שלי.. (זה רלבנטי אם מכירים את הדפוקה) זו היתה אם כל המקריויות. האמינו לי. לא חיפוש ולא יער. מין "I am feeling lucky" בלוגוספרי שכזה שנתקע לי כמו ברזל מלובן ישר לתוך הלב.

זה באמת משנה מה היא עשתה? מה שמשנה זה שהיא הקימה גלעד שהיא ידעה שלכשאתקל בו זה מה שיקרה. ידעה, ולא ידעה כמה היקום רצה לעזור לה. בעוד יומיים הבלוג שלה נמחק כי לא עודכן כמה חודשים.

אז אני אשב פה ואלקק את הפצעים, בחושך. ואזכר, שוב, כמה זה טפשי להראות לאנשים את הבלוג שלך. במיוחד לכאלה שממש stalking you.

אגב, לך, אם את במקרה ממשיכה את המנהג המציצני העלוב והנתעב שלך, אני מאחלת לך שהחיים שלך ימשיכו להיות החיקוי העלוב, החיוור והלא-מוצלח של החיים שלי. שתמשיכי אף פעם לא לרצות שום דבר לעצמך באופן טבעי ואמיתי, אלא רק כי יש לי אותו או כי הוא נדמה לך כיותר טוב משלי. וקחי את הדובדבן שעל הקצפת: אני מתעבת אותך.

בדקתי אותך, את לא מוצאת חן בעיניי.

אפילוג

נו. עכשיו ניסיתי, ואני רוצה להגיד לכם שאני לא חושבת שאני אעשה את זה שוב. עמכם הסליחה.

נ.ב. אותה אחת, האחת האחת זאת אומרת, אפשר להצביע לה בתחרות הבלוגים של נענע פה: http://blogs2005.nana10.co.il/ אני, לא חושבת שאני כזאת מצחיקה. אבל בטח יותר מצחיקה מאלה ששם.