הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

עם הקוראים המחילה על הפסקת שידורינו לערב אחד בעקבות חיזוק קשרי החוץ שלנו עם מה שמתקרא "התרבות הישראלית".

מלכתחילה הייתי אנטי-תיאטרון. שנים של אמא תרבותית ובתי ספר שעשו לנו מנוי לתיאטרון ירושלים עוררו בי אנטגוניזם קל לז'אנר. העובדה שקשה מאד למצוא הצגה ראויה לצפיה במקומותינו לא הועילה לָאי חיבה המתמשכת, ועל אף נסיונות חוזרים ונשנים (הגם נדירים והולכים) הביאו אותי למסקנה שפשוט אין טעם. Pun intended.

פה המקום להעיר שכישורי הדיסוננס שלי איפשרו לי לצפות בשיעמום בהצגה בה צוות גרמני התעלל ארוכות בבובת תרנגולת מגומי. לימים התברר שהתרנגולת, שמלקו את ראשה, מרטו אותה, העיפו אותה והטיחו אותה לכל עבר לא היתה בכלל מגומי. אבל עם אומנות אני לא מתווכחת.

אז אתמול הוזמנּו שנינו, שוחרי סרטי בום-טראח וחי-חי-חי, ל"עקר בית" לענת גוב. בהתחלה דחינו בנימוס, אבל אחר-כך, משל היתה הצגה זו כבד-פרה, אמרנו "נו, אולי הטעם שלנו השתנה, אין לדעת, ננסה חתיכה קטנה באופן חד פעמי..."

ואתם יודעים מה? אולי היה קצת יותר מדי מלוח, והטבחים התאמצו יותר מדי, והמלצרים לא כולם היו מנוסים והשירות לא היה מאד אחיד אבל צחקתי בקול רם ערב שלם. מה רע?

היו מי שאמרו שהרגישו כמו בסיטקום, רק שלא שומעים בו טוב כי הטלויזיה רחוקה... אבל אני? אני אדם פשוט, אני אוהבת סיטקומים... ויוסי פולק הוא פשוט קומדיאנט-על לטנטי.