הגיע אחד הימים הנחמדים בשנה. היום אנחנו חמש שנים יחד. (cue fireworks) יש שיאמרו "וואו, המון!", יש שיאמרו "נו, מה זה כבר חמש שנים? ילדים אתם!" אני מוצאת שזה בדרך כלל עומד בקורלציה ישרה עם כמה זמן האנשים האלה הינם או היו במערכת יחסים.
מכל מקום, קמתי הבוקר לריח מוזר, אך עם זאת מוכר. ריח... לא נעים. ניסיתי להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון, ולא הסתייע. המוּכּרוּת של הריח לא הרפתה ממני.
"קקי של ג'ורג'?!" אמרתי לעצמי בחוסר אמון, "זה לא ייתכן. הרי ג'ורג' יתפוצץ לאלף חתיכות באמצע הסלון ולא יעשה בבית."
ובכן, יצאתי מהמיטה, וראה זה פלא. ג'ורג' איננו מפוצץ לאלף חתיכות באמצע הסלון, ואולם ערימת גללים עצומה שוחה בשלולית שניתן רק לתאר אותה כ"מצחינה", ממתינה לי אחר כבוד על סף דלת החדר. (החדר, שהיה סגור כמעט לחלוטין מפאת השימוש במזגן לקראת השינה, הפך למקלט צחנה בלתי רגיל, ביחוד לאור העובדה שמאוורר התקרה לא נח ופיזר את הריח טוב טוב בכל פינה אפשרית.)
" לזה שג'ורג' בחתיכה אחת יש רק הסבר אחד הגיוני" אמרתי לעצמי והערתי את י'. מה זה הערתי? ניערתי.
"פיצי, היה לנו כלב אחר בבית הלילה, והוא חירבן לנו על סף דלת החדר. אתה מריח?"
י', תתרן מדופלם, מלמל משהו על זה שנורא חשוב לישון ושבכלל מאוחר ומה ריח? ואיזה ריח? ונרדם שנית.
ניעור שני הביא אותו להבין שיש מקרה חירום, והוא קם מהמיטה. אני ברחתי לסלון כדי לנשום קצת. ומה קידם אותי בבואי? נכון. שלולית מהבילה באמצע השטיח החדש. 
הכלב המיסתורי שפרץ לנו הביתה היכה שנית! ולא כלב קוטל קנים הוא היה, הו לא. כל גלל מלמיליאן. כל שלולית, אגם החולה.
פתחתי את כל החלונות והתחלתי לספק לי' אספקה בלתי פוסקת (פסיק) של שקיות, חומרי ניקוי, מגבות נייר, מגבות רב פעמיות, יו ניים איט! הוא עבד שם בפרך, היקיר לי, ואני תרמתי את חלקי בזה שהגשתי לו עזרים עם יד פשוטה במלואהּ ומבלי להסתכל להיכן אני מגישה ובכך שלא הוספתי לו עבודה של ניקוי פסולת אנושית הנובעת מהפתחים העיליים יותר של גוף האדם, (אם אותו אדם רגיש מאד לריחות עזים).
בתום הסאגה המזעזעת הורדנו את ג'ורג' לטיול והוא לא עשה את צרכיו. כנראה מרב בושה על זה שהוא הכניס כלב אחר לבית כשישנּו. וככה התחיל יום השנה החמישי. שלשול, ותשעה באב.
נ.ב. הקטגוריה צריכה להיות "יציאות רכות", עם הקוראים הסליחה.
נ.ב.נ אגב ג'ורג' ותשעה באב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
