הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

יש לנו גינה מתחת לבית שאליה אנחנו מורידים את ג'ורג' יומיומית, פעמיים ביום. ג'ורג' הוא זכר לא מסורס, רוצה לומר, הוא משתין על כל ציץ ופרח, כל עץ וכל אילן. אולי זה כי אין לנו חוש ריח כמו לג'ורג'. מבחינתו כשהוא נכנס לגינה, הכל רווי בריחות מסעירים, ויש איזורים שעליהם הוא חולש פיפית (מלרע) ויש כאלה שעליהם הוא עוד עובד. זו משימה בלתי נגמרת, אבל הוא לא נראה סובל. מכל מקום, את הגינה שלנו חולקים באמת עשרות כלבים, את רובם אנחנו מכירים. בין החברים הקרובים של ג'ורג' יש את רמאן, את ג'ורג' הקטן, את אוסקר הגולדן (ועוד שני גולדנים שאני לא מצליחה להזכר בשם שלהם עכשיו)  פודלית מצחיקה שחורה, האסקית מעורבת, ועוד.

מאז שהתחיל החופש הגדול התחילה תופעה משונה. מספר נשים מבוגרות מחבר העמים, מתקבצות מדי יום בדיוק על אותו הספסל (אחד משניים) עם שלל ילדים שהן מסבתתות או מטפלות בהם, ומקשקשות. כשחתולי יורד עם ג'ורג', הן לא אומרות לו כלום.

כשאני יורדת עם ג'ורג', מתחילה סאגה.

נבלה מס' 1: למה אתה מביאה את כלב שלך לפה איפה יש ילדים!?

אני: <חושבת לעצמי: בעצם, למה את מביאה את הילד שלך לפה אם יש פה כל כך הרבה כלבים?!> סליחה?

נבלה מס' 1: אתה חושבת זה כמו ילד. זה כלב. לא ילד. פה זה גינה. את הולך! הולך ברחוב, לא פה!

אני: אני מצטערת, אבל אני בערך היחידה פה שאוספת את הצרכים של הכלב שלי. אני לא יודעת מה את רוצה דווקא ממני. את באמת מעדיפה לדרוך עליהם בכל פעם שאת עוברת ברחוב?

נבלה מס' 1: <ממלמלת משהו שנשמע מרושע ברוסית, ומפנה לי את הגב.>

ככה נהייתה שביתת נשק איזה שבוע שבועיים. אני מקפידה שג'ורג' אפילו לא יעבור ליד עוכרות הכלבים האלה, למרות שזה באמת נאיבי ומטומטם מצידן לחשוב שזה שהן רואות אותו משתין עושה את הגינה יותר מלוכלכת. הגיע הזמן להודות על האמת. כל הגינות? אבל, כל הגינות? מלאות פיפי וקקי של כלבי השכנים. הרבה זמן לא הבנתי את זה. אבל זאת האמת לאמיתה. וכאמור, אני לפחות שומרת חוק ואוספת את הצרכים שלו באדיקות. גם כשהם לא ממש קשים.

אז אתמול, בעודי מאגפת ברדיוס עצום את חורשות הרעה המנוולות (שכמו שדויד42, ביהונתן היה אומר: "מסלית'רין") ילד אחד יצא מן מתוך מעגל האימה שהן יוצרות בגופן, והתקרב אלינו. חייכתי. לא אמרתי כלום. חייכתי חיוך קטן מאד אל הילד המסכן הזה שבטח יצא חולירע כמו הסבתא שלו כי אין לו משהו אחר לראות. ואז זה קרה. נבלה בת נבלה מסריחה פשוט התנפלה עליי בטירוף והתחילה לצעוק:

נבלה בת נבלה מס' 2: את לא מתבייש?! קחי כלב שלך מפה, מטונף! לכי! חזירים!

היא התקרבה אליי בריצה מאיימת.

אני: <פוערת פה בתדהמה וממתינה שהיא תשתוק, כל העת מנסה לענות לה בטון הכי רגוע שהצלחתי לגייס> סליחה?... סליחה?... סליחה?! אני מטונף? אני מתנפלת סתם כך על אנשים ברחוב וקוראת להם חזירים?!

נבלה בת נבלה מס' 2: <יורקת על הרצפה> טפו! חזירים! לכי! לכי!

אני: סלחי לי, אבל את פשוט חסרת תרבות.

נבלה בת נבלה מס' 2: <מתנפלת, החברות שלה אשכרה תופסות אותה ומתחילות לדבר על ליבה ברוסית>

אני המשכתי ללכת בנחת עם הכלב שלי, ואשכרה רעדתי לגמרי מקריזה מבפנים.

עכשיו ממש בא לי להשאיר להן "הפתעה" בשקית על הספסל שהן יושבות עליו מדי יום.

אבל האמת לאמיתה, שכמה שהן מהוות מטרד לכל השכונה עם הרעש שהן עושות והלכלוך שהן משאירות, וההשתלטות הבלתי נסבלת על חצי גינה כאילו שהיא של אמא שלהן והטרור שהן משליטות על בעלי הכלבים, כמה שהן נבלות? ככה אין שום סיכוי מולן.

כלבים חייבים להסתובב עם רצועה וזמם על פי חוק. אפילו אם הם מאולפים להיות כלבי נחיה ויש להם את המזג הנוח ביותר ביקום כולו.

אם כלב אלים וקטן, לא קשור ולא זמום תוקף כלב גדול יותר, רגוע, קשור וזמום, תמיד הגדול יילקח להסגר. תמיד. זה פשוט חסר הגיון.

אז עכשיו אני צריכה לרדת עם ג'ורג' לאיזור האסון, ולקוות שלא מחכה שם פקח מגובה בערימת נבלות.