אתמול הייתי במסיבת פרידה שנערכה בקיר טיפוס. הבחור, ספיידרמן מדהים, עוזב היום למצוא את מזלו (הטוב, טפו טפו טפו) בארצות ניכר. אז נערכנו כולנו על הרמפה, ונחגרנו ברתמות המצחיקות. מילא אני, שירכיי השופעות גלשו במורד הרתמה, אבל אצל בנים זה ממש מגוחך... "שמע, ידידי, אני לא חושבת שאנחנו כבר בשלב הזה ביחסינו" אמרתי לאי אילו מקולגות העבר שלי בעודי מרימה גבה בתרעומת ומנידה בראשי לרמוז שמשהו לא בסדר עם החבילה שלהם ואיך שהם מפנים אותה אליי.
ואז לקחו אותנו אל הקיר.
המדריך הסביר ארוכות את כל סוגיות הבטיחות, בעוד אני והמפלצת קשקשנו לנו זו עם זה בשמחה.
המדריך: "....בלה בלה בלה... יש שאלות?"
המפלצת: "כן, <שולחת בי מבטים של, "סמכי עליי, אני מטפלת בזה"> שאלה אחת, אם מישהו לא הקשיב בכלל, זה מסוכן?"
נעמדנו כולנו מלאי השתאות מול הקירות הגדולים מתמלאים אדרנלין ועזוז. כל הטפסנים המקצוענים עשו שם עליות מתח עם הזרת של יד ימין בלבד. כאילו שיום אחד הם יתקעו על צוק וב-מק-רה כל שאר האצבעות והידיים שלהם יישברו. שחצנים. אנחנו נראה להם מה זה! 
ואז המדריך קראנו לבוא מאחורה, לקיר של הילדים. 
השתרכנו אחריו גוררים אחרינו את סרחי הרתמות הטפשיות שלנו וניסינו לטפס.
זה היה נחמד. אני חייבת להודות. בעוד עשרה קילו זה יהיה הרבה יותר נחמד. באמצע הקיר הראשון שטיפסתי, רגל שמאל שלי התחילה לרעוד באופן בלתי רצוני. סתיו, שקיצר עבורי את החבל, משך ומשך וחיסל כל סיכוי שאעמיד קיפודים זכרים בעתידי הנראה לעין.
חתולי והמפלצת עודדו מלמטה. השתרכתי לי במעלה הקיר והגעתי לקצה.
אני: "הלו? מישו? אֶההה, כאילו, אני פה למעלה? סומבודי? אניבודי?!"
סומבודי? אניבודי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
