הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

לפני הכל, היום במוסף הארץ, סופסופ הרביצו בציבור מעט בינה!

אומרים מִנְשָק, ידידיי, ולא ממשק.

היום אמאשלי הכינה דג.

דג, חיה עם פוטנציאל, אך עם מנשק מחורבן.

קילוף העור, הוצאת העצמות, הזהירות בכל לעיסה, שמא פספסת אחת העצמות, ביסים קטנים. ובסוף, ערימה של פסולת רדיואקטיבית מסוכנת לציבור שתופסת חצי צלחת ומפריעה לך לאכול.

כמו שהפיל אומר "זה כמו לקחת ביצה, לפתוח אותה לתוך המחבת, לזרוק פנימה את הקליפות, למעוך הכל, לערבב, ואח"כ לנסות לאכול את זה."

!Too much of a hassle

בדייט הראשון שלי עם החתול, שניתן היה לכנותו רשמית דייט, [זה סיפור השקול ואולי אף עולה על כל אופרת סבון ממוצעת, אז חסכו ממני את ההקנטות.] מצאנו את עצמנו משוטטים אלי חלקת דשא ברמת אביב, ומנהלים דיון סוער על מנשקים.

מה?

על מנשקים של פירות!

אישית, יש לי חיבה למשמש.

הוא לא מלכלך את הידיים, קל לחלוקה לביסים השווים לכל נפש, ובסיום אתה אמנם נשאר עם חרצן, אבל חרצן נוח יחסית. כזה מין חרצן שאפשר לתחוב לכיס באין רואה ולהפטר ממנו בהמשך.

לחתולי יש חיבה לבננות. [פרי שידוע כי מן השטן הוא. ברם לא בתיאולוגיה עסקינן!]

הוא טוען שהקליפה שומרת את הפרי יפה יפה, מאפשרת אחיזה נוחה בו בעת האכילה, ואין צורך בשטיפה בזכותה, ובסיום, משאירה אותך עם פוטנציאל לסלפסטיק משובח.

דוגמאות לפירות עם מנשקים גרועים יש לאין ספור.

קחו למשל פירות הדר למיניהם. אמנם האריזה סבירה, מגנה על הפרי וחוסכת רחיצה. ברם אולם, לא ניתן לקלף אותם באבחה אחת, ותמיד נשארים עם הררי קליפות וסירחון בידיים.

יתרונות פירות ההדר גלומים, כמובן, בהיותם פירות מאד סוציאליים שנקל לחלקם בין חברים.

רימון.

טעים. זה כן.

אבל אלוהים! What were you thinking?!