הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

ראו נא, לו הייתי קוראת לפוסט הזה "קקי" הייתם באים לקרוא?

אמת? כנראה שכן. אבל כרגיל, לא בזה עסקינן.

היום, ידידיי, נעסוק באחת ההפרשות הגופניות שלנו.

נושא שקל להקל בו ראש ולבטל אותו.

אני חושבת שהקקי ירד מגדולתו ההיסטורית הפוטנציאלית בגלל אותה תקופה ארורה בגיל 4 לערך שבה כל מילה שניה היא קקי. (וכל ראשונה היא בולבול)

טפשון: נחשי מה אני הכי אוהב לאכול?

קיפוד כזה: פסטה?

טפשון: לא! קקי! <פרצוף של 'אני הסטנדאפיסט הגדול בתבל, ואיפה פה המתופף עם ה-סטגאדוש!'>

קיפוד כזה: <אוי> יופי. יופי.

טפשון: ומה אני הכי אוהב לצייר?

קיפוד כזה: מה?

טפשון: קקי!

קיפוד כזה: האמת? ראיתי את זה בא.

טפשון: מה?

קיפוד כזה: שומדבר.. שומדבר..

טפשון: את יודעת מה אני אשים לך על הראש?

קיפוד כזה: <בוא נראה> קקי?

טפשון: לא! בולבול!

וכך הלאה וכך הלאה. The novelty never wears off.

אז מה קשור סיינפלד לעניין?

או.

תהיה קיומית: גליל נייר-טואלט. עם הנייר לכיוון הקיר? או לכיוון החוצה?

אנקדוטות קקי:

• היתה לי חברה שהיתה נוסעת הביתה מרמת השרון לראשון אם היה לה פתאום נאמבר טו באמצע היום.


• היה לי חבר שהיה מבלה שעה מדי בוקר בשירותים. תמיד תהיתי מה הוא עושה שם. ואם יש לזה ערך מדיטטיבי.


• רב הנשים לא עושות את זה אצל אנשים שהן מכירות רק מעט. ואם כן. אז ממש ממש ממש בשקט. מקרה פתולוגי שאני מכירה, האשה מסוגלת לעשות רק אצל ההורים שלה, ובביתה היא.


• היתה לי חברה שהיתה עושה פופ רק פעם בשבוע.


• ואני? כשאותי שאלו בשאלון הבריאות של הפנימיה "כמה פעמים בשבוע יש לך יציאות קשות?" עניתי: "בשבוע?!"