הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

"אמלי" או "סיפורי ניו-זילנד פרק ד'"
ת.פ.ק:  געגועיי, הכבשה, הכרוב

Le fabuleux destine d'Amélie Poulain

אחד הסרטים המקסימים ביותר בכל הזמנים.

עם אודרי טוטו המדהימה

למי שלא מכיר, אמלי היא סוג של מלאך אורבאני. במאמץ קטן מצידה היא גורמת לאנשים שמסביבה אושר גדול.

אחד הדברים שאמלי עשתה שיותר הקסימו אותי, היה שליחת ה-Gnome של אבא שלה לטיול מסביב לעולם. זאת תוך דאגה שהגמד "ישלח" תמונות מן המסע לאביה, הפנסיונר המזדקן שישב בבית. על מנת לגרום לו לרצות לצאת ולראות קצת עולם.

לפני שנסענו לניו-זילנד, נדרשתי לשיחה מלב אל לב עם טפשון.

שלא באשמתו, הטפשונצ'יק מאד קשור אליי, והוא לא היה לגמרי מוכן לזה שאנחנו נעלם לו לעשרה שבועות. הוא לא כל כך הבין והיה די קטן. אבל מכל התכונה שסביבנו, המפגשים הבלתי-פוסקים, הביקורים, הנסיעות, ההתארגנויות ועוד, הוא התחיל להרגיש שמשהו גדול עומד לקרות.

כעת, כאשר אני אומרת שהוא היה "מאד קשור אליי" אני מתכוונת "מאד מאד מאד קשור אליי" עד כדי כך, שכשהוא היה רואה את חתולי, דודו בשר-ודם, הוא דוחף אותו הצידה, ובודק אם אני מאחוריו.

אז ישבנו לשוחח, הטפשון ואני, בדיוק כשהוא קיבל אוסף פוקימונים מרשים. שיחתנו נדחתה לטובת משחק חברתי: לחלק לכולם פוקימונים ואח"כ לאסוף את כולם בחזרה כדי "לשמור לנו".

בשיחה, המתוק הזה אמר לי שהוא מאד רוצה שאני אקח אותו איתי, אבל הוא חושב שאמא שלו תתגעגע אליו. אז במקום, הוא הורה לי לשמור על הפוקימון שלי ולקחת אותו איתי "לדוּזִילָד" בתיק, "וכל פעם שתמצאי אותו בתיק, אז את תתגעגעי אליי. טוב?"

נסענו. שלחנו לו הרבה "גלוּאוֹת", הראשונה לא היתה כל כך טובה, כי בזו ששלחנו לפילה היו "הרבה יותר מילים". השניה היתה הצלחה מסחררת. קניתי גלויה ענקית, עם תמונות של פנגוין מאד נדיר שנקרא Yellow-Eyed-Penguin, וכתבתי באותיות מאד מאד מאד קטנות. המון המון מילים וגם ציירתי לו ציור, כזה שמחברים את הנקודות ויוצא דנוזאור.