הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

פרק א' או "מי זו נירה?"

הייתי בראשיתו של רומן סוער עם אחד זיפת, וכולי זורחת ופורחת ניגשתי אל הבלונדה המתולתלת הראשונה שפגשתי ושאלתי אותה בקול הכי סקסי שיכולתי לגייס: "תגידי. <פאוזה> פה זה קפלן ב'?"

קראו לה נירה. היא היתה קיבוצניקית ולמדה מתמטיקה ויחב"ל. אני למדתי מחשבים ופסיכולוגיה. שתינו בי-קמפוסיות.

נירה הבינה מהר ממני שתיזוז גבעת-רם - הר-הצופים איננו טוב לה לעור הפנים, פרשה ועברה לה לכימיה. הכימיה, אמרתי לה, אתגר.

אני, לעומתה, המשכתי לכתת רגליי במסדרונות הבונקר האטומי הידוע בכינויו קמפוס-הר-הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

חלפו הימים, וידידותי עם נירה, הלכה והתהדקה לה.

מטוב ליבי הכרתי לה את K800, חבר טוב של הזיפת, שיהיה לה גם קצת זיפת משל עצמה.

משהתפוצצה הפרשיה קצרת הימים שלה, ואח"כ הפרשיה יותר ארוכת הימים שלי, מצאנו את עצמנו, בטיול תרמילאים ברחבי איטליה. רכבות, עמיאת, טיול ראשון בלי אמא. מה רע?

אבל מה, שתי נקבות on the rebound אחת בתחת של השניה, זה לא טוב ליהודים. או כמו שאמרו זיפתים גדולים מאיתנו: "אדם לאדם זאב, בת לבת דג פיראנה ארסי עם סכינים במקום שיניים"

מכל מקום.

לנירה, היה אקס מיתולוגי. הוא היה החבר שלה עוד בצבא. שנים מספר לפני שהכרנו אני והיא.

נירה אמנם היתה קיבוצניקית, אמנם בלונדינית, אמנם עברה תחת, לפחות, קבוצת כדורגל כולל נבחרת העתודה, ובכל זאת. בן זוג אחד רציני, ארוך טווח, בנוי לקשר, היה לה.

קראו לו...

נכון.

חתול. סוג של חתול.