ויהי ערב ויהי בוקר, ותעבור שנה.
ואנוכי כרוכה אחרי הזיפת בעבותות של אהבה, וכמוני כרוכה אחרי תולעת האדמה שלי, גם אחת בשם "מגה פקצה", אקסית עם אבא מליונר שרגילה שכולם עושים כל מה שהיא אומרת. כולל המשרתים. בחיי שאז עוד טרם ראיתי שהיא בעצם המכסה העקמומי של הסיר הרקבובי שלי. וכך היתה מגה פקצה מתקשרת פעמיים בשבוע כמו שעון. מנתקת אם אני עונה, מדברת במתק שפתיים אם הוא עונה. והוא? רשע וטוב לו.
האהבה הגדולה פינתה מקומה לג'ננה. ונגמר.
בשברון ליבי, הסכמתי לצאת עם נירה ועם שניים מידידיה מימי הצבא. אחד "חתולי" (שרק שמעתי את שמעו) וחברו הטוב חביב. רק שנים אחר-כך הסתבר לי, שאת חתולי היא זימנה על תקן של דייט פוטנציאלי לחברתה שבורת הלב. אך למעשה מה שהתרחש הוא שברגע שהשניים הגיעו לסינמטק הירושלמי, לצפות ב"אלמנט החמישי" איתנו, ביצעה נירה איגוף תמרוני משולב בתרגיל חמיקה והתלבשות על המועמד. וכך אני נותרתי, עם בחור חביב אחד, שעשה שיהיה לי חם.*
האינסידנט נמחה מזכרוני כמעט כליל.
במקביל, כיאה לכל אופרת סבון לעקרות בית משועממות, היה הקשר עם הטייס.
הטייס היה משאת נפשי מזה שנים (עוד הרבה לפני שנהיה טייס) ותמיד נישא כעמוד אש לפני מערכות יחסיי השונות. [יהלום בקצה, או לא יהלום בקצה? 
] מטבע הדברים, באותה התקופה האומללה, הטייס ואני היינו בקשרים הדוקים. אך אהא. כרוכה אחרי הזיפת הייתי, הלא כן? האין זו שעת כושר עבור נירה לפלרטט עם מר-טייס? אכן שעת כושר!
כל תחנוניי לא הועילו. נירה עפעפה בעיניה הבלונדיניות, והודיעה לי שתעשה מה תעשה, זה יהיה מאחורי גבי כדי שלא יכאב.
* כן. זה אחד מחבריו הטובים ביותר של החתול עד היום. 
פאדיחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
