כך חלפו הימים ואני והזיפת חזרנו למרר זה את חייה של זו למשך שנה נוספת.
הפיאסקו נגמר ברעש גדול, בוקה, מבוקה ומבולקה. ואנוכי, מחוייבת לחיים נטולי זיפת, התחלתי את שנות ההוללות הגדולות של חיי. [אללי! הגעגועים אחיות שלי!]
עברו עוד שנתיים. עליות, מורדות, שוב עליות, שוב מורדות, ותמיד זכרתי לה לטובה את זה שהיתה לצדי ברגעים קשים. נירה תמיד אהבה לעשות בדיוק את כל מה שאני עשיתי. אז כששכרתי דירה לבד ברחוב השופטים בתל-אביב, היא מיד אצה רצה לשכור דירה עשרים מטר ממני.
הגיע ראש השנה לאילנות, 31 בדצמבר 1999. ונירה החליטה בגחמה של רגע, לנסוע לחגוג בלונדון! לונדון! סמבה! קפה! כדורגל! פלה!*
נסעה. חזרה. ארבע לפנות בוקר, טלפון.
נירה: אני לא נרדמת.
קיפוד כזה: משפשפת קורי שינה מהטלפון: מה? מי?
נירה: אני לא נרדמת.
קיפוד כזה: אז מה את רוצה ממני? לכי לישון ילדה! לישון!
נירה: אני לא נרדמת.
.
.
.
שעה דיברתי איתה. מזל שגרנו קרוב.
לקחתי את עצמי והלכתי אליה. חברה טובה או לא חברה טובה?
עכשיו, אני אחסוך לכן את הפרטים המזעזעים. זה לקח חודשיים עד שהיא חזרה לעצמה. חודשיים.
[ א נ י ב א מ ת ל א י כ ו ל ה ל פ ר ט ]
חברות משותפות פשוט נטשו את הספינה. רק אני נשארתי.
אני.. וחתול. היינו עושים לה ביביסיטר בתורות.
לוקחים אותה להורים. מתקשרים להורים. כאלה.
אני יכולה רק לומר כי כתוצאה של רעיון שעלה במוחי, הסיוט נגמר. היא התחילה לחזור לתפקוד נורמלי.
אבל, זרע הפורענות כבר נזרע עמוק באדמה...
סיום ב-cliff hanger אתם כבר רגילים מהטלויזיה.
* בחיאת, עבדתי קשה מאד כדי לארגן את הלינק הזה. ללחוץ ללחוץ!
"פ..פלא שמישהו עוד מאזין לנו"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
