הבלוג שלי הוא בלוג פרטי ואיש לא יגע בו בלי רשותי

אז מה היה לנו שם?

פגשנו את נירה, פגשנו את הטייס, נירה התחרפנה, ואני והחתול התחלנו לדבר זה עם זו בלי תיווך. להזכירכם, ולחדד מיני עובדות: אנחנו מדברים על שנים אחרי הזיפת. ואני לא ידעתי מה קורה בינה לבין הטייס. חשבתי לתומי שהיא התחשבה ברגשותיי.

אז התחלנו לגשש. החתולי ואני. טלפון פה, אימייל שם. העובדה שנירה "לא היתה עימנו" זמן מה, נתנה לנו יד חופשית לתקשר זו עם זה באופן בלתי אמצעי. לא מה שאתם חושבים. לפני כן, היא לא היתה מוכנה להשאיר אותנו לבד אף פעם. אני מדברת אפילו על לשלוח אימייל, שלא דרכה.

גורמים שעוינים אותי (נניח החתולי) היו מציינים בהקשר הזה איזה מסיבה שערכתי אצלי, משהו עם שכרות גדולה, הדגמת שחיה על השטיח, ואח"כ פרידה ובה רמיזה למשהו שאני יכולה לעשות עם הלשון שלי. ואני אומרת: לא היה ולא נב.. מה?

כמו כן, הוא עשוי להזכיר מסיבת חנוכה, שבה הצלחנו איכשהו ללכת לקנות סופגניות יחד בלי עין הנץ הפקוחה של נירה בגבנו. אבל אני מכחישה הכל. הוא התחיל איתי. הוא. איתי! חתול נכלולי שכמותו..

אני הרגשתי לא נוח.

בכל זאת. חברה שלי, אקס מיתולוגי שלה, לא עושים דברים כאלה. הלא כן?

החתולי לא הבין על מה אני בכלל עושה עניין.

חתולי: "אז יצאתי איתה לפני עשר שנים, אז מה?"

לי, לא היה נעים. אני הייתי מהצד של הכלה!

התקשרתי לטייס לשאיבת עידוד מוסרי. הסברתי לו את הסיטואציה בקוים, מסתבר, יותר מדי כלליים: "נגיד שיש לי חברה, ולה יש אקס מיתולוגי, ועברו שנים, מותר לי לצאת איתו?"

הטייס: "את בעניין של זה ששכבתי עם נירה?!"

קיפוד כזה: "עניין? איזה עניין? על מה אתה מדבר לעזאזל? אה. רגע. מה? אתה שכבת עם נירה?!"

משקולת של ארבעה טון התרוממה לי מן החזה וקראתי לחתולי: "בוא נא! צעד עמי לעבר השקיעה!" מממ... "מאחורי הגב של נירה!"

ויש המשך.